בשעות של משבר עמוק וחורבן, תחושת הניתוק מה' מגיעה לשיאה כאשר נדמה שגם הזעקות הנואשות ביותר נתקלות בחומה אטומה. המילה שָׂתַם נכתבת באות שי"ן, אך הפרשנים מסכימים כי יש לקרוא אותה כאילו נכתבה באות סמ"ך (אבן עזרא, מנחת שי). משמעותה היא חסימה ואטימה. ה' כביכול סתם את חלונות הרקיע, וכך התפילה נחסמת, אינה יכולה לעבור הלאה ואינה מתקבלת (רש"י, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה).
הסיבה לאטימות זו נובעת ממספר גורמים. במישור ההיסטורי, מאז שחרב בית המקדש ננעלו שערי התפילה בשל כעסו של ה' (תורה תמימה). במישור האישי, כאשר האדם מטומא במעשיו הרעים, תפילתו אינה טהורה מספיק כדי לעלות למעלה (פלגי מים). כמו כן, במציאות של גלות, התפילה פעמים רבות חסרה כוונה שלמה והופכת לזעקה חסרת עומק, ולכן היא נדחית (אלון בכות).
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בשימוש של הפסוק בלשון יחיד, ומכאן הם מצביעים על ההבדל המהותי בין תפילת יחיד לתפילת ציבור. בעוד שתפילת ציבור מתקבלת תמיד, ואפילו תפילתו של אדם רשע מתקבלת כשהוא מתפלל יחד עם עשרה צדיקים – בדומה לעני שמוסיף את תרומתו הדלה לעטרת המלך, והמלך מקבל את העטרה כולה בזכות הכלל – הרי שתפילת יחיד נבחנת בקפידה רבה (לחם דמעה, תורה תמימה).
לאור זאת, הפרשנים דורשים את כתיב המילה שָׂתַם בשי"ן גם מלשון סיום והשלמה. הפסוק מתאר אדם שמתפלל ביחידות לאחר שציבור המתפללים כבר סיימו את תפילתם ("שתמו"). אדם כזה, הדומה למי שמאחר להגיע ולכבד את המלך, גורם לכך שמעשיו האישיים נבדקים ונפרטים לפרטי פרטים. ללא ההגנה והשותפות של הציבור, כל פגם במעשיו מודגש, מה שמוביל לכך שתפילתו נחסמת ואינה נשמעת (תורה תמימה, לחם דמעה, מנחת שי). עם זאת, מצוין כי תפילת יחיד כן יכולה להתקבל בעשרת ימי תשובה, או כאשר היא נאמרת מתוך דמעות, שכן שערי דמעות לא ננעלו מעולם (תורה תמימה).