מתוך מעמקי הסבל והרדיפה, עולה זעקה אל כס המשפט האלוהי בבקשה להתערבות ישירה. הפנייה אל ה' מבטאת את התקווה שהשופט העליון יראה את המציאות המעוותת וישיב את הסדר והצדק על כנם.
הפרשנים מסכימים כי המילה עַוָּתָתִי מבטאת עוול, עיוות דין או פגיעה. עם זאת, הם נחלקים בשאלה מי הוא מחולל העוול המתואר.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את העוול שנעשה לישראל בידי אויביהם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לפי קו מחשבה זה, הפסוק הוא קריאה לה' לראות את הפשעים והרדיפות שעמים אחרים מעוללים לעם ישראל, ולשפוט את דינם כפי שעשה בעבר [רש"י, צאינה וראינה]. המציאות בגלות רצופה במקרים שבהם שליטים זרים מחפשים כל תירוץ שרירותי כדי להעניש ולהרוג יהודים, תוך שימוש בעלילות שווא ועיוות הדין במטרה להוציא לפועל את שנאתם ונקמתם האכזרית [תורה תמימה].
לעומת גישה זו, יש המפרשים את המילה עַוָּתָתִי כהודאה של האדם או של כנסת ישראל בחטאים ובעיוותי הדין שהם עצמם עשו. על פי פירוש זה, הבקשה שׇׁפְטָה מִשְׁפָּטִי מקבלת משמעות עמוקה של כניעה למשפט שמים: האדם מבקש מה' שגם אם הוא רואה את חטאיו, ראוי שהוא בעצמו ישפוט אותו ולא יפקיר אותו בידי האויבים. הסיבה לכך היא שהאויב האנושי אינו מחפש משפט צדק, אלא פועל מתוך אכזריות ורצון לנקמה [פלגי מים]. לפיכך, הבקשה היא שה' ידין את החוטא בעונש צודק ומידתי, בדיוק באותה מידה שבה הוא עצמו עיוות את הדין בעבר, ולא יאפשר לאויבים להוסיף על כך גזירות קשות ומרות פרי מחשבתם הרעה [לחם דמעה].