הישרדותו של עם ישראל לאורך הגלויות והצרות הקשות מהווה את העדות החזקה ביותר לקיומה של השגחה אלוהית ורחמים שאינם פוסקים. גם כאשר הרעה מגיעה לשיאה ונראה כי הייאוש משתלט, תשועת ה' עשויה להופיע כהרף עין [תורה תמימה].
במוקד הפסוק עומדת המילה תָּמְנוּ, אשר הפרשנים מציעים לה שתי גישות הבנה מרכזיות, לשוניות ורעיוניות. הגישה הראשונה מתייחסת למילה כפועל שמוסב על חסדי ה'. לפי פירוש זה, האות נו"ן מחליפה כפל אותיות, והמשמעות היא כמו "תַּמּוּ" – כלומר, חסדיו של ה' לעולם אינם מסתיימים ונעלמים [רש"י, אבן עזרא, צאינה וראינה].
הגישה השנייה קוראת את המילה תָּמְנוּ כפשוטה, בגוף ראשון רבים – "אנחנו לא כלינו ומתנו". לפי קריאה זו, הפסוק מבטא את ההכרה בכך שרק בזכות חסדי ה' לא הושמדנו לחלוטין בעוונותינו או בגלל הגזירות הקשות [רש"י, אבן עזרא, פלגי מים]. קריאה זו משקפת את קולם של ישראל בכל תקופות הגלות [ביאור שטיינזלץ].
אומות העולם עשויות לטעון כי הימצאותם של ישראל בגלות כה ארוכה מעידה על כך שה' אסף את חסדו מהם. אולם, המציאות שבה האומה שורדת כשה פזורה בין זאבים, למרות שבכל דור ודור קמים עליה לכלותה, היא ההוכחה הניצחת לכך שהחסד האלוהי עדיין חופף עליה. עצם העובדה שלא הושמדנו בתוקף הגזירות היא הראיה המובהקת לכך שלֹא־כָלוּ רַחֲמָיו [אלון בכות, פלגי מים].
הערה מסורתית הנוגעת למילה רַחֲמָיו חושפת הבדלי מנהגים במסורת הכתיבה: בעוד שבמסורת ארץ ישראל המילה נכתבת ונקראת עם האות יו"ד, במסורת בבל היא נכתבה חסרה, ללא יו"ד, אף על פי שנקראה באותו האופן בדיוק [מנחת שי].