בקשה לצדק אלוהי עולה מן הכתוב, בתפילה שה' יעניש את האויבים ויעשה להם בדיוק כפי שעשו לישראל [צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה גְּמוּל שומרת על צורה זהה בין אם היא בסמיכות ובין אם היא במצב נפרד [אבן עזרא].
הפרשנים מצביעים על חלוקה רעיונית כפולה בבקשת העונש, המבחינה בין כוונות האויב לבין פעולותיו. הבקשה תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל מכוונת כנגד מחשבותיהם הרעות של האויבים, ואילו התוספת כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם מכוונת כנגד המעשים שעשו בפועל [פלגי מים].
הבחנה זו נושאת משמעות מעשית באשר להיקף הענישה: אילו ה' היה מעניש את האויבים על מחשבותיהם וכוונותיהם, העונש היה חייב להיות כליה מוחלטת ואינסופית. מכיוון שטרם הגיעה העת להשמדתם הסופית, הבקשה מתמקדת בענישה על פי מעשיהם הממשיים בלבד, כדי שניתן יהיה למהר ולהשיב להם את עונשם באופן מיידי ומידתי [אלון בכות].