מתוך מעמקי הגלות והשבר, עולה זעקה המבקשת לעורר את רחמי שמים לא רק על הסבל הפיזי, אלא גם על המצב הרוחני הירוד. הפנייה אל ה' נפתחת במילה זְכָר, ולא בפועל רגיל של ראייה, משום שזכירה בהקשר זה נועדה לעורר במיוחד את מידת הרחמים האלוהית [תורה תמימה]. הבקשה היא לזכירה מתמדת ומתמשכת של הכאב [לחם דמעה].
המילה עָנְיִי (שהאות עי"ן בה מנוקדת בקמץ [מנחת שי]) מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כביטוי ליייסורי הדחק, העוני והמכאובים המרים [שטיינזלץ, פלגי מים, צאינה וראינה, אלשיך]. לצד זאת, מילה זו מסמלת גם "עניות" רוחנית של חוסר במצוות עשה, וכן רומזת היסטורית לגלות מצרים [לחם דמעה].
באשר למילה וּמְרוּדִי, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. גישה אחת מפרשת זאת מלשון קינה, זעקה ויללה על הכאב [רש"י, צאינה וראינה]. לעומתה, גישה מרכזית אחרת מפרשת את המילה מלשון מרד – המרידות והחטאים שחטאו ישראל כלפי ה' ועברו על מצוות לא תעשה [תורה תמימה, פלגי מים, לחם דמעה], וכן רמז לגלות בבל [לחם דמעה]. חיבור רעיוני בין שתי המשמעויות מציע כי ייסורי העוני נועדו במקור למרק את חטאי האדם, אך למעשה העוני הכבד מעביר את האדם על דעתו וגורם לו למרוד ולחטוא עוד יותר [אלון בכות].
הצירוף לַעֲנָה וָרֹאשׁ מתאר את המרירות העצומה של המצב. מבחינה מילולית, לַעֲנָה מסמלת מאכל מר, ורֹאשׁ הוא משקה מר [פלגי מים]. יש המדמים את דאגת העוני למרירות הלענה, ואת שאר הייסורין והחטאים לארס של נחש [אלשיך, אלון בכות]. מרירות זו אינה נובעת רק מהסבל הפיזי, אלא גם מהחרטה העמוקה והצער על החטאים [פלגי מים]. יתרה מכך, בשונה מצרות רגילות שזכירתן מתרככת עם הזמן, הצרות הללו היו כה קשות ונטולות כל נקודת אור, עד שעצם המחשבה והזיכרון שלהן בהווה מרים ומכאיבים ממש כמו לחוות אותן מחדש [לחם דמעה].