תארו לעצמכם מצב שבו עשיתם טעות, הבנתם שלא הייתם בסדר, וחיכיתם שיסלחו לכם, אבל הסליחה פשוט לא הגיעה. כמה כאב ואכזבה מרגישים ברגע כזה?
מתוך הכאב העמוק הזה, העם זועק אל ה'. הם אומרים נַחְנוּ, שזו פשוט צורה קצרה למילה אנחנו, פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ. שתי המילים האלו מופיעות יחד כדי להראות עד כמה המעשים היו חמורים, כי העם חטא פעמיים: גם כלפי ה' וגם כלפי אנשים אחרים.
הזעקה של העם מגיעה מתוך תחושה של חוסר אונים. הם אומרים לה': אנחנו הרי רק בני אדם, ובני אדם מטבעם עושים טעויות וחוטאים. אבל אתה ה', אבא שלנו, והמידה המיוחדת שלך היא רחמים וסליחה. לכן, כשהם אומרים אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ, זו ממש תלונה כואבת. הם בעצם אומרים מתוך צער: אנחנו התנהגנו כמו בני אדם רגילים שטועים, אבל ציפינו שאתה תתנהג כמו אבא רחמן שסולח לילדים שלו.