יצא לכם פעם ללכת בחוץ ולהיבהל מכל רחש קטן, אפילו מקול של עלה שזז ברוח? כשבני ישראל נאלצו לעזוב את ביתם וללכת לגלות, הם הרגישו חרדה גדולה בדיוק כזו. המילים פַּחַד וָפַחַת מתארות מצב שבו אדם מנסה לברוח מתוך בהלה גדולה, אבל מרוב שהוא ממהר ומפחד, הוא נופל ישר לתוך פַחַת, שזה בעצם בור עמוק או מכשול. זה ממש כמו לנסות לברוח מצרה אחת, ולמצוא את עצמך נופל בטעות לתוך צרה אחרת.
בנוסף לבהלה של הגלות, העם חווה גם את הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר. המילה הַשֵּׁאת פירושה חורבן ושממה. כשהם ראו את העיר היקרה שלהם נשארת ריקה ועזובה, זה יצר אצלם עצב עמוק ושבר גדול בלב. כך יצא שזמן החורבן עצמו היה מלא בעצב על העיר שנהרסה ונשברה, והתקופה של הגלות שבאה מיד לאחר מכן, הייתה מלאה בחשש ובנפילות.