איכה, פרק ג׳, פסוק י״ד

תארו לעצמכם שאתם מנסים להזהיר חבר מפני סכנה מתקרבת, אבל במקום להקשיב לכם, הוא פשוט מתחיל לצחוק עליכם. התחושה הזו, של עלבון וחוסר אונים, היא בדיוק מה שהרגיש הנביא ירמיהו. הוא ניסה להזהיר את בני ישראל ולומר להם שהם חייבים לשפר את המעשים שלהם, אבל הם זלזלו בו. ירמיהו מספר בעצב הָיִיתִי שְּׂחֹק, כלומר, הפכתי להיות בדיחה אחת גדולה. ומי צחק עליו? לְכָל עַמִּי, העם שלו עצמו, מהאנשים הפשוטים ביותר ועד למכובדים ביותר. הזלזול הזה לא נגמר רק בצחוק רגיל. בזמן שהאנשים ישבו, אכלו ושתו, הם אפילו חיברו עליו שירי לעג מעליבים. לכן הוא אומר שהוא היה נְגִינָתָם, הנושא המרכזי של השירים שלהם. ההשפלה הזו לא קרתה רק פעם אחת, אלא נמשכה כׇּל הַיּוֹם, לאורך כל שעות היום מבלי להפסיק.