הפסוק מציג תמונה קשה של חורבן טוטאלי, הפוגע ללא רחם בכל שכבות הגיל, אך באופנים שונים. המילה שָׁכְבוּ מתפרשת מלשון מיתה, בדומה לביטוי המקראי "ושכבתי עם אבותי" [אבן עזרא, אלשיך], או כנפילה וקריסה פיזית ברחובות כתוצאה מעילפון ורעב כבד [לחם דמעה].
הפרשנים מצביעים על חלוקה ברורה בין קורבנות הרעב לקורבנות המלחמה. נַעַר וְזָקֵן, שאינם אנשי צבא הראויים להילחם, מצאו את מותם ברעב וגוועו ברחובות. לעומתם, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי מצאו את מותם בקרב מול האויב; הבחורים יצאו להילחם, והבתולות ליוו אותם לשדה הקרב כדי לעודד ולחזק את רוחם בקולן [לחם דמעה, אלשיך]. העובדה שהמוות הכה בהם דווקא ברחובות העיר מוסברת כעונש של מידה כנגד מידה: מכיוון שהילדים והנערים שוטטו שובבים בחוץ וביטלו מלימוד התורה, כך נגזר עליהם ליפול חללים בחוצות [תורה תמימה].
הצירוף בְּיוֹם אַפֶּךָ מכוון ליום תשעה באב, יום המועד לפורענות ולחרון אף היסטורי של ה'. אילו החורבן היה מתרחש ביום אחר, ייתכן שהיה נמהל במידת הרחמים, אך ביום זה הכתה הפורענות עד תום [לחם דמעה].
המילים טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ מתארות פגיעה אלוהית נטולת רחמים [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. עם זאת, הועלו פירושים עמוקים וקשים למילה טָבַחְתָּ. גישה אחת מסבירה שהמילה רומזת לשיא זוועות הרעב, שבו נשים רחמניות נאלצו לשחוט ולבשל את ילדיהן. מאחר שה' הוא שהביא עליהם רעב כה כבד, מעשה השחיטה מיוחס לו כאילו הוא עצמו טבח בהם. בהקשר זה, השורש ט.ב.ח משמש גם במשמעות של בישול [לחם דמעה]. מנגד, יש שרואים במילים אלו זעקת כאב של הנביא, המייחל ומתחרט: הלוואי שה' היה טובח והורג את כולם בעצמו, כולל את בני הגיל המבוגר שנלקחו לשבי, במקום למסור אותם לחרב האויב ולייסורים שבראיית הילדים הסובלים [אלשיך].
מבחינת נוסח המקרא, המסורת המדויקת קובעת שיש לקרוא לֹא חָמָלְתָּ ללא תוספת של האות וי"ו בתחילת המילה [מנחת שי].