בשיאה של הקינה, פונה המקונן, שנפשו התלכדה עם העיר ירושלים, בזעקה ישירה אל ה׳. הוא דורש ממנו להישיר מבט אל תהומות ההשפלה והסבל של העם, ותוהה האם רעות כה נוראות אכן היו מכוונות מאיתו [ביאור שטיינזלץ].
הפנייה הכפולה רְאֵה יְהֹוָה וְהַבִּיטָה מבטאת את תחושת הריחוק של השכינה; הראייה היא מקרוב, ואילו ההבטה היא מרחוק, וכאילו העם זועק אל ה׳ שנסתלק למרום שירד ויראה את שברם [לחם דמעה]. הזעקה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה נושאת בחובה טענה של סבל חסר תקדים. המקונן שואל האם ישנה עוד אומה בעולם שספגה אי פעם עונש כה אכזרי [פלגי מים, לחם דמעה], ויש המצביעים על האירוניה הכואבת בכך שהמילה כֹּה עומדת בניגוד מוחלט להבטחה האלוהית ההיסטורית לאברהם, "כה יהיה זרעך" [אלון בכות].
החלק הראשון של הטענה מציג את אימת הרעב: אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים. המקונן מתאר את העיוות הנורא שבו אימהות נאלצות לאכול את ילדיהן. רוב הפרשנים מסבירים את הביטוי עֹלְלֵי טִפֻּחִים כמתאר ילדים רכים שעדיין גדלים בטיפוחן של אימותיהם, אשר נוהגות לטפוח עליהם בעדינות כדי להרדימם [רש"י, אבן עזרא]. עם זאת, גישה מרכזית נוספת דורשת את המילה מלשון "טפח" (מידת אורך), וקושרת זאת לסיפורו הטרגי של דואג בן יוסף. אמו הייתה מודדת את גופו בטפחים מדי יום, ותורמת את משקלו בזהב לבית המקדש, אך לבסוף, מרוב רעב, בישלה ואכלה אותו [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. טענת העם כאן כלפי שמיים היא כפולה: מדובר באכזריות מופלגת כלפי קורבנות חפים מפשע – הילדים שלא חטאו כלל, והנשים שנדחפו למעשה כה בלתי טבעי [לחם דמעה, אלשיך].
לעומת זעקת העם, החלק השני של הפסוק, אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא, אינו המשך שאלתו של המקונן, אלא למעשה תשובתה החריפה של רוח הקודש לטענות ישראל [רש"י, פלגי מים, לחם דמעה]. ה׳ משיב להם באותה מטבע ומזכיר את רצח זכריה בן יהוידע, שהיה כהן ונביא, ונרצח בעזרה ביום הכיפורים על ידי בני עמו [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה].
הפרשנים מציגים מגוון הקבלות של "מידה כנגד מידה" בדו-שיח זה שבין העם לאלוהים. מול טענת ישראל על הרכבת שתי רעות יחד באותו נושא (אימהות וילדים חפים מפשע), ה׳ משיב שהם עשו רעה משולשת באותו אירוע: הם חיללו את קדושת המקדש, רצחו כהן, ורצחו נביא [אלשיך]. בנוסף, מעשה הקניבליזם של אם האוכלת את בנה מחזיר את הוולד אל מקורו הראשון, בדיוק כפי שרצח של כהן ונביא בתוך בית המקדש – שהוא מקור השפע והקדושה שלהם – החזיר אותם אל מקורם באופן מעוות [אלון בכות]. לבסוף, מוסבר כי הסיבה שתרומות הזהב העצומות של אם דואג בן יוסף לבית המקדש לא הגנו עליה ועל בנה, היא משום שברגע שישראל חיללו את המקדש ברצח הנביא, הקודש הפך לחולין, וזכות התרומות פקעה [תורה תמימה].