חורבן ירושלים אינו מוצג כאירוע מקרי, אלא כהתגשמות מדויקת ומוחלטת של תוכנית אלוהית. בניגוד לטבע האנושי, שבו אדם הכועס על חברו פורק לעיתים את זעמו בדיבור בלבד ונמנע ממעשה, ה' הוציא אל הפועל את מלוא מחשבתו וזעמו [לחם דמעה].
הפרשנים מסכימים כי המילים אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם מכוונות לתוכחות ולפורענויות שהוזהרו עליהן ישראל עוד בתורה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש שמוסיפים כי ה' הביא על ישראל לא רק את הקללות הכתובות בספר, אלא גם אֲשֶׁר זָמָם – גזירות שרק עלו במחשבתו ולא נכתבו מעולם [לחם דמעה, אלשיך].
סביב הביטוי בִּצַּע אֶמְרָתוֹ מתפצלים הפרשנים למספר כיווני חשיבה מרתקים:
הגישה המרכזית מפרשת את המילה בִּצַּע מלשון סיום וכליה – ה' השלים וסיים לבצע את כל גזירותיו [רש"י, אבן עזרא].
גישה שנייה מפרשת מלשון חלוקה ופיצול. ה' חילק את נבואותיו וקיים רק את החצי הרע שלהן, בעוד שאת נבואות הנחמה טרם קיים [לחם דמעה]. בדומה לכך, ה' פיצל את הבטחתו הקדומה לאברהם בברית בין הבתרים: את גזירת השעבוד החיל על כל הגלויות, אך את ההבטחה לשפוט ולהעניש את האומה המשעבדת השאיר רק לגלות מצרים, ולכן האויב הנוכחי חוגג ללא חשש מעונש [אלון בכות].
גישה שלישית רואה בביטוי זה דווקא נחמה, ומפרשת בִּצַּע מלשון פשרה. למרות חומרת החורבן, ה' לא עשה כליה גמורה בישראל, אלא התפשר. הוא אמנם הביא עליהם מחלות וייסורים, אך עצר את גזרתו רגע לפני ההשמדה המוחלטת [תורה תמימה, אלשיך].
הגישה הרביעית והציורית ביותר דורשת את המילה בִּצַּע מלשון קריעה, ואת המילה אֶמְרָתוֹ כאימרא (שולי הבגד). כביכול, ה' נוהג כמלך בשר ודם האבל על מתו, וקורע את לבושו המלכותי מתוך צער על החורבן. קריעת הלבוש האלוהי, שעליו חקוקות דמויותיהם של הרוגי המלכות, היא זו שכיפרה על עוונותיהם של ישראל והצילה אותם מכליון [תורה תמימה, אלון בכות].
באשר לסוף הפסוק, וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ, ה' העצים את כוחם של צוררי ישראל והפך אותם למנהיגים, תוך שהוא גורם אפילו לאויבים פאסיביים לשמוח במפלת ירושלים [ביאור שטיינזלץ, לחם דמעה]. בדרך כלל, כאשר אויב שמח לאיד, ה' כועס עליו ומעביר את עונשו אליו, אך כאן התעלם ה' מכלל זה כדי למצות את הדין עם ישראל [לחם דמעה, אלון בכות].
ואולם, גם בתוך השמחה לאיד מסתתרת נחמה כפולה: ראשית, העובדה שה' משמח "אחרים" מעידה על כך שהוא עצמו אינו שש במפלתם, אלא שרוי עמהם בצער ובגלות [תורה תמימה]. שנית, שמחת האויב, העלאת כוחו, והריסת המבנים והאבנים – הם אלו שספגו את חרון האף האלוהי, ובכך היוו למעשה את הפשרה שהצילה את עם ישראל עצמו מהשמדה מוחלטת [אלשיך].