חורבן ירושלים ומוראות הרעב מביאים את המקונן לכדי קריסה גופנית ונפשית מוחלטת. עוצמת היגון כה עזה, עד שהיא אינה נותרת בגדר כאב רגשי בלבד, אלא מתבטאת כפגיעה פיזית אנושה באיבריו הפנימיים, עד כדי תחושה של מוות.
המקונן מעיד כי כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי. מדובר בבכי כה ממושך עד שהוא מביא לאפיסת כוחות [ביאור שטיינזלץ]. אין זו רק כהות ראייה, אלא חורבן של ממש של גוף העין [לחם דמעה], תהליך המומחש בנשירת ריסי העיניים מרוב בכי עד להרס מוחלט של הראייה [תורה תמימה].
הכאב ממשיך ומכה באיברים הפנימיים כאשר חֳמַרְמְרוּ מֵעַי. המעיים מתכווצים ומצטמקים כאילו הושלכו לתוך אש [רש"י], ונתקפים בכאב שורף ונורא [ביאור שטיינזלץ]. השיא הפיזי מתבטא במילים נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי. הכבד, שהוא איבר חיוני, קורס ונופל מרוב אבל [תורה תמימה]. יש המפרשים תיאורים אלו כהיווצרות של פגמים גופניים סופניים, בדומה לסימני טריפה בבהמה, ההופכים את המקונן לאדם הנחשב כמת. לצד ההסבר המטאפורי, יש המציעים כי שפיכת הכבד מתארת מציאות היסטורית מחרידה של שודדים שדקרו אנשים בבטנם כדי לגזול את מזונם בימי הרעב [לחם דמעה].
הקריסה הפיזית הובילה גם לשיתוק רוחני. העיניים שכילו בדמעות מנעו את קריאת התורה שבכתב, המעיים השרופים הקשו על שינון התורה שבעל פה, ואובדן הכבד נטל את שארית הכוח שנדרש לעיון מעמיק [אלשיך]. הדמעות שזולגות מעיני המקונן מעורבות גם בדמעות של כאב פיזי ובדמעות מעשן שריפת המקדש, אך למרבה הייאוש, למרות התשובה המוחלטת וזעקת הלב, שערי דמעה נותרו סגורים והתפילות לא נענו [לחם דמעה].
סיבת השבר העמוק היא עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי, אסון כפול של רעב ורצח [לחם דמעה]. המראה הקשה מכל שמביא את המקונן למצבו מופיע בסוף הפסוק, כאשר בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה. הילדים הרכים והתינוקות מתעלפים ברחובות העיר [ביאור שטיינזלץ]. המילה בֵּעָטֵף משמעותה התעלפות, והיא מנוסחת כפועל סביל [אבן עזרא]. העוללים הרכים שלא חטאו סובלים עונש כה חמור בגלל עוון ביטול תורה של הדור [פלגי מים]. הטרגדיה מתעצמת לנוכח העובדה שהתינוקות מתעלפים מרעב דווקא ברחובות בהם נהגו למכור לחם. מתוך ייאושם, התינוקות משתוקקים ללחם ויין לא עבור עצמם, אלא עבור אימותיהם המורעבות, בתקווה שאלו יצליחו לייצר עבורם מעט חלב אם [אלשיך].
יש המזהים את שורשי הענישה בפסוק זה עם חטאי העבר של עם ישראל. הבכי המכלה את העיניים מקביל לבכייה של חינם של דור המדבר, צער המעיים בא כעונש על שקצו באכילת המן, והתעלפות התינוקות היא תגובה לעוון שבו אמרו בני ישראל במדבר כי נשיהם וטפם יהיו לבז [אלון בכות]. חלופה נוספת מקשרת את הפסוק למעשי עשו, כאשר הבכי קשור לבכי הגדול של עשו, פגיעת המעיים רומזת למאכלים שהכין לאביו, והשתחוות הילדים קשורה להשתחוות בני יעקב לעשו [אלון בכות].