חורבן ירושלים מצטייר כנפילה פתאומית וקטלנית מפסגת החסד האלוהי אל תהום הגלות והייאוש. הטרגדיה מועצמת לנוכח מעורבותו הישירה של ה׳, אשר מפרק בעצמו את סמלי הקשר וההשגחה שבינו לבין עמו. עם זאת, בתוך תיאורי הזעם וההרס, חבויה גם נימה של רחמים והצלה היסטורית של האומה עצמה.
הקריאה אֵיכָה יָעִיב מבטאת תמיהה על עוצמת ההסתרה האלוהית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהמילה "עב" (ענן), ומשמעותה שה׳ החשיך את העיר בענן של זעם המסתיר את אור השמש והרחמים [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה, אלון בכות]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון הגבהה עד לעננים [אבן עזרא]. המדרש מרחיב את משמעות המילה ודורש אותה גם מלשון כאב, חיוב (אשמה ועונש), או שממה [תורה תמימה].
השימוש בפועל בזמן עתיד (יָעִיב) מעורר פליאה, שהרי החורבן כבר התרחש. יש המסבירים כי הדבר מצביע על כך שה׳ תכנן וחשב מראש על הבאת החושך, מתוך כוונה מחושבת [פלגי מים], או שהנביא זועק כיצד ניתן להכות את העם פעם נוספת בעתיד, כאשר לא נותר בהם איבר שלם [לחם דמעה]. פירוש נוסף רואה בכך נחמה סמויה: הנביא תמה כיצד הסתפק ה׳ רק ב"העבת" הענן והחשכת המצב, ולא כילה את העם לחלוטין [אלשיך, לחם דמעה]. החשכה זו כוונה כלפי בַּת־צִיּוֹן, כינוי מליצי לאומה [ביאור שטיינזלץ] המצוינת בתורה ובמצוות [תורה תמימה].
עוצמת השבר מומחשת במילים הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ. הפרשנים מסכימים כי הנפילה לא הייתה הדרגתית אלא התרחשה בבת אחת, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (מגג גבוה לבור עמוק). עוצמת הכאב נובעת דווקא מתוך המעלה העליונה שבה היו ישראל נתונים קודם לכן; ככל שהגביה אותם ה׳ עד לשמים, כך ההתרסקות על הארץ הייתה קשה ומוחצת יותר [רש"י, תורה תמימה].
מהי אותה תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל שהושלכה? גישה אחת רואה בכך את ירושלים של מעלה, שהושלכה ארצה וגרמה להחרבת ירושלים של מטה [לחם דמעה], או את מידת האמת שניתנה ליעקב [אלון בכות], ואף את עצם הקדושה והשכינה שגלתה עם ישראל [פלגי מים]. גישה מדרשית רווחת מפרשת כי מדובר בדיוקנו של יעקב אבינו, שהיה חקוק על כסא הכבוד. ה׳ השליך את הדיוקן הזה מן השמים לארץ כדי שלא להביט בו ולהתמלא ברחמים בשעת החורבן [תורה תמימה, לחם דמעה, אלשיך]. מסורת נוספת מספרת על לבינה עשויה מטיט, שזכרה את סבלם של ישראל בשעבוד מצרים והייתה מונחת תחת כסא הכבוד לעורר רחמים; גם אותה השליך ה׳ ארצה כדי לאפשר למידת הדין לפעול [לחם דמעה].
בשיאו של החורבן, וְלֹא־זָכַר הֲדֹם־רַגְלָיו. משמעות המילה הֲדֹם היא שרפרף קטן להנחת הרגליים [רש"י, אבן עזרא], ורוב הפרשנים מסכימים כי זהו כינוי פיוטי לבית המקדש [רש"י, ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה, צאינה וראינה, אלון בכות]. לצד זאת, קיימת קריאה דרשנית המבוססת על כך שהמילה "הדם" כתובה בפסוק חסרת אות וי"ו, ולכן נקראת כ"דָם". לפי פירוש זה, ביום זעמו ה׳ לא זכר את דם ברית המילה של אברהם אבינו, לא את דם קורבן הפסח במצרים, ואף לא את דם הברית שנזרק על העם במעמד הר סיני [תורה תמימה, מנחת שי].
ההתמקדות בביטוי בְּיוֹם אַפּוֹ מלמדת כי הגזירה כולה הייתה תלויה ביום אחד של כעס, שאילו היו ישראל שבים בו בתשובה, היו משככים את חרון האף [תורה תמימה]. מתוך התמונה הקשה של השלכת התפארת והחרבת ההדום, עולה תובנה תיאולוגית עמוקה: ה׳ בחר למקד את כעסו בעצים ובאבנים של בית המקדש, ובסמלים הרוחניים שבשמים, כתחליף להשמדת העם עצמו. כבילת מידת הרחמים והפניית הזעם כלפי "הדום רגליו" היו למעשה פעולות של הצלה, שנועדו להבטיח את המשך קיומה של האומה למרות חטאיה הכבדים [אלשיך, לחם דמעה].