בשיאו של קינון החורבן, המבט מופנה מן הכאב הפנימי אל עבר האויבים שביצעו את הזוועות. הבקשה לדין ולצדק אלוהי אינה רק קריאה לנקמה, אלא דרישה להשוואת מאזני הצדק ההיסטוריים, תוך חשיפת עומק השבר הנפשי שאינו מאפשר אפילו נחמה שבשמחה לאיד.
הבקשה תָּבֹא כׇל־רָעָתָם לְפָנֶיךָ היא קריאה לה' לזכור ולפקוד את עוונותיהם של האויבים [רש"י, צאינה וראינה], ובמיוחד של אלו שהעמידו פני אוהבים וידידים [ביאור שטיינזלץ]. יש הסוברים כי הבקשה היא שה' לא ימתין עד שתתמלא סאת חטאיהם כדי להעניש את הדורות הבאים, אלא יפרע מן הרשעים עצמם בעודם בחיים [אלשיך]. מעבר לכך, הבקשה היא שה' ידין אותם לא רק על מעשיהם בפועל, אלא יצרף גם את מחשבותיהם הרעות וכוונותיהם הזדוניות לכדי מעשה, ויעניש אותם עליהן במלוא החומרה [לחם דמעה, אלון בכות]. בראייה היסטורית רחבה, מזהים כאן היפוך טרגי: אילו זכו ישראל, היו קוראים בתורה את הפסוק "תביאמו ותטעמו" המבטא גאולה, אך משלא זכו, הם נאלצים לקרוא על ביאת הרעה [תורה תמימה].
ביחס למילה וְעוֹלֵל, הפרשנים מציעים מספר משמעויות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון פעולה ועשייה, כלומר: פעל ועשה להם [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף קושר את המילה למושג ה"סיבה" (עילה), בקשה שה' ישלח עליהם את הסיבות והגלגולים המביאים לידי ייסורים [אבן עזרא, פלגי מים]. גישה אחרת רואה כאן משחק מילים מצמרר עם המילה "עוללים" (תינוקות), ודורשת שה' יקטוף ויכרית את ילדיהם כפי שקרה לילדי ישראל [תורה תמימה].
הדרישה להעניש את האויבים כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל־פְּשָׁעָי מבקשת מה' לדקדק עמהם באותה מידת הדין הנוקשה שהופעלה כלפי ישראל [תורה תמימה]. בעוד שאת ישראל ה' מייסר בדרך כלל מעט מעט על חטאים קלים, ורק על "פשעים" (מרידות מכוונות) הוא מעניש בבת אחת, הבקשה כעת היא שה' יעניש את אומות העולם במכה אחת אפילו על חטאיהם הקלים, כפי שעשה לישראל על פשעיהם החמורים [נחל אשכול].
הפסוק נחתם בתיאור המצב הנפשי: כִּי־רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי, כלומר, הלב חולה וסובל מכאב [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מצביעים על תופעה אנושית מוכרת: בדרך כלל, פעולת האנחה משחררת את המועקה ומרגיעה מעט את הלב. אולם, גודל השבר כאן הוא כה עצום, שעל אף שהאנחות רבות ותדירות, הלב נותר חולה ודואב ללא מנוח [לחם דמעה, אלשיך].
מצב נפשי שבור זה מהווה גם נימוק מוחץ לבקשת העונש על האויבים: על פי המקורות, ה' עשוי לעצור את עונשו של אויב אם הוא רואה שהקורבן שמח לאידו. לכן, כנסת ישראל מבהירה לה': אינך צריך לחשוש מלהעניש אותם בחומרה ולנצח, שכן מרוב אנחות וכאב לב, גם בראותי במפלתם לא תיווצר בי שום שמחה שעלולה לעצור את חרון אפך כלפיהם [לחם דמעה, אלון בכות].