איכה, פרק א׳, פסוק כ״ב

קרה לכם פעם שהרגשתם שמישהו פגע בכם, ובמקום לנסות להחזיר לו, פשוט קיוויתם שמישהו מבוגר ואחראי יעשה משפט ויסדר את הדברים בצורה הוגנת? אחרי כל הכאב הגדול של החורבן, עם ישראל פונה אל ה' ומבקש ממנו לעשות צדק מול האויבים, ובמיוחד מול אלה שעשו את עצמם חברים וידידים שלהם. הם מבקשים תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ, כלומר שה' יזכור את כל המעשים הרעים של אותם אויבים וידון אותם עליהם כבר עכשיו. המילה וְעוֹלֵל פירושה תעשה או תפעל, והבקשה היא שה' יעשה להם כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל פְּשָׁעָי. המשמעות היא שעם ישראל מבקש שה' ישפוט את האויבים באותה מידה מדויקת וקפדנית שבה הוא שפט את ישראל על הטעויות שלהם. בסוף, העם מתאר את העצב העמוק שלו ואומר כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי. המילה דווי מתארת לב חולה וסובל. בדרך כלל, כשאנחנו נאנחים, זה קצת משחרר את המועקה מבפנים ומרגיע אותנו. אבל כאן הכאב כל כך עצום, שאפילו האנחות הרבות לא עוזרות, והלב נשאר כואב ללא מנוחה. הסיבה שעם ישראל מספר לה' עד כמה הוא שבור, היא כדי להסביר משהו חשוב: לפעמים ה' עוצר עונש של מישהו אם הוא רואה שהצד השני שמח לאידו. לכן עם ישראל מסביר שהלב שלו כל כך עצוב, שאפילו אם הצדק ייעשה והאויבים ייענשו, לא תהיה בהם שום שמחה על כך, אלא רק רצון אמיתי שהצדק בעולם יחזור למקומו.