תארו לעצמכם שאתם בונים מגדל גבוה ויפהפה. ככל שהמגדל חזק וגבוה יותר, כך הנפילה שלו תהיה מורגשת יותר אם הוא יתפרק. זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל בזמן חורבן ירושלים. הם היו במקום רוחני כל כך גבוה וקרוב לה', ולכן כשהגיע החורבן, הוא קרה בבת אחת. ה' הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ את תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, כלומר את הקדושה והמעלה המיוחדת של העם. בגלל שהם היו כל כך קרובים לשמיים, ההתרסקות למטה כאבה הרבה יותר.
הנביא שואל בכאב: אֵיכָה יָעִיב ה' את בַּת־צִיּוֹן? המילה "יעיב" מזכירה את המילה עב, שפירושה ענן. ה' כאילו כיסה את עם ישראל, שנקרא כאן "בת ציון", בענן כבד של חושך שמסתיר את האור. באותו זמן של כעס, שנקרא בְּיוֹם אַפּוֹ, ה' וְלֹא־זָכַר הֲדֹם־רַגְלָיו. הדום הוא שרפרף קטן שמניחים עליו את הרגליים, וכאן זהו כינוי מיוחד לבית המקדש.
אבל בתוך כל החושך והשבר הזה, מסתתר סוד של רחמים גדולים. ה' כעס מאוד בגלל החטאים של העם, אבל הוא בחר לשפוך את הכעס שלו על העצים והאבנים של בית המקדש, במקום על האנשים עצמם. הפגיעה בבניין החשוב הזה נועדה בעצם להציל את בני ישראל, כדי שהם יוכלו להמשיך לחיות ולהתקיים למרות הכל.