תארו לעצמכם שהשקעתם המון מאמץ בבניית ארמון יפהפה, וברגע אחד הוא נהרס ונופל ממש עד לרצפה. כשחכמים מסבירים לנו על חורבן ירושלים, הם מתארים הרס גדול, אבל מגלים לנו בתוכו גם מסר של אכפתיות ורחמים.
המילה בִּלַּע פירושה השמיד. ה' פגע בכל נְאוֹת יעקב, כלומר בבתים היפים ובמשכנות המגורים של העם. ההרס של המבצרים החזקים נעשה בְּעֶבְרָתוֹ, מתוך כעס על המעשים הלא טובים של העם. החורבן הזה היה כל כך עמוק שהוא הִגִּיעַ לָאָרֶץ. בניגוד למלכים בשר ודם שכובשים עיר ומשאירים לפחות את היסודות של הבניינים, ה' הרס את המבנים ממש עד לאדמה.
למרות התיאור הקשה, מסתתרת כאן אהבה גדולה. ה' בחר לפגוע קודם כל בעצים ובאבנים, בבתים ובמבצרים סביב העיר, כדי לא לפגוע באנשים עצמם. הוא קיווה שכשבני ישראל יראו את הבניינים נופלים, הם יתעוררו, יבינו שהם צריכים לתקן את ההתנהגות שלהם ויחזרו בתשובה. בסוף, כשהם לא עשו זאת, ה' פגע גם בהנהגה. הוא חִלֵּל את המַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ, כלומר ביזה ולקח את הכבוד מהמלך והמנהיגים וביטל את התפקיד שלהם, אבל עדיין ריחם והשאיר אותם בחיים.