חורבן ביצוריה של ירושלים לא היה התפרצות פתאומית של זעם, אלא תהליך מחושב שהוצא לפועל באופן מדויק ומוחלט. המילים חָשַׁב ה' לְהַשְׁחִית מעידות כי לא מדובר בהחלטה של רגע. רוב הפרשנים מסכימים כי מחשבת החורבן עלתה לפני ה' ימים רבים קודם לכן [רש"י, צאינה וראינה]. יש המצביעים על כך שהגזרה נחתמה כבר בימי שלמה המלך, ביום חנוכת המקדש, עקב נישואיו לבת פרעה [תורה תמימה], ואחרים סבורים כי ה' תכנן את חורבנה של העיר כבר מהרגע שבו החלה להיבנות [פלגי מים].
כדי להוציא את תכניתו אל הפועל, ה' נָטָה קָו. קו זה מתפרש במספר דרכים. גישה אחת רואה בו קו של מידת הדין והמשפט, שנמתח על העיר כאשר סאת החטאים של העם התמלאה והגיעה לאורכו של החבל [רש"י, צאינה וראינה]. גישה אחרת מפרשת זאת כקו של תוהו והרס [אבן עזרא], או כשרטוט של תכניות פעולה מדויקות לקראת ההשמדה [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, קיימת גישה מפתיעה ולפיה הקו נטה דווקא לטובה. לפי פירוש זה, ה' מדד את העיר כדי לשמור את מידותיה לקראת בניינה העתידי בגאולה, ודווקא משום שהכין את התשתית לעתיד, הוא לא חס כלל על החומה הנוכחית [לחם דמעה].
בניגוד לטבע האנושי, שבו אדם עשוי לתכנן רעה אך להתחרט או לבצע רק את חלקה, ה' לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ, כלומר לא נמנע מלהשחית ולהשמיד לחלוטין [רש"י, לחם דמעה, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, אף שבתחילה המחשבה הייתה להשחית רק את העצים והאבנים, קושי העורף של העם גרם לכך שהפגיעה התרחבה גם אל האנשים עצמם [לחם דמעה].
החורבן פגע במערך ההגנה הכפול של העיר, המתואר במילים חֵל וְחוֹמָה. הפרשנים מסבירים כי מדובר בשתי חומות, חומה נמוכה וחיצונית המקיפה חומה גדולה ופנימית [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה], או בשטח הסמוך לחומה [אבן עזרא]. למרות ההגנה הכפולה, האויב פרץ את שתיהן, ושתי החומות יַחְדָּו אֻמְלָלוּ ונשברו [תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לכך שהחומה החיצונית נחרבה יחד עם הפנימית היא סמיכותן, בבחינת אוי לרשע ואוי לשכנו [לחם דמעה]. במבט היסטורי, יש המסבירים כי בבית הראשון החומה הייתה קטנה ונוחה לכיבוש, ואילו בבית השני ניסו ישראל להתחכם ולבנות חומות אדירות כדי למנוע חורבן נוסף. אך לבסוף, בעטיו של החטא, כל מאמצי הביצור קרסו, והחומות כולן אומללו יחדיו [אלון בכות].