עת החורבן מתאפיינת בנסיגה הדרגתית של ההשגחה האלוהית, תוך הסרת חומות המגן הפיזיות והרוחניות של העם.
בראשית התהליך, גָּדַע בָּחֳרִי־אַף כלומר קצץ בכעס ובחרון, את כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל. המושג קרן מתפרש במספר רבדים. במישור הפיזי והמדיני, הקרן מסמלת את הגדולה, התפארת והשררה של העם [שטיינזלץ, פלגי מים], וכן את כוחו הצבאי, מנהיגיו, שריו ומלכיו [תורה תמימה, צאינה וראינה, אלון בכות]. במישור הרוחני, הקרן מייצגת את עשר המתנות והמעלות שניתנו לישראל, כדוגמת התורה, הכהונה, הנבואה ובית המקדש, אשר ניטלו מהם בעטיו של החטא [תורה תמימה, נחל אשכול]. עם זאת, יש הרואים בשבירת הקרן פעולה של רחמים מוסווים, שכן ה' כילה את זעמו במבצרים, בשררות ובאנשים החשובים, כדי שהללו ישמשו כפרה וימנעו את השמדת המון העם כולו [אלשיך, לחם דמעה].
לאחר שבירת הכוח, הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות הדבר היא סילוק ההגנה האלוהית. ה', שבימים כתיקונם נלחם בעד בניו ומונע מהאויב לפגוע בהם, משך את ידו לאחור והותיר את הזירה פתוחה לאויב לפעול באין מפריע. גישה אחרת מתארת זאת ככפיתת ידיו של שר ישראל, המלאך מיכאל, שהאויב רעד מפניו עד שה' נטרל את כוחו [אלשיך]. במובן עמוק יותר, השבת הימין לאחור מסמלת את הסתלקות ההשגחה הישירה והגלויה והפקרת העם למקרים ולכוחות הטבע, מה שהוביל לפגיעה עיוורת בצדיקים וברשעים כאחד [אלון בכות]. מנגד, יש המפרשים פסוק זה כביטוי להשתתפותו של ה' בצערם של ישראל, כביכול ה' כפת את ידו שלו לאחור כדי להיות עמם בצרה, או שימינו של ה' השתנתה ממידת הרחמים למידת הדין [תורה תמימה, לחם דמעה]. דעה נוספת גורסת כי ימינו מתייחסת ליד ימינם של ישראל עצמם, שה' החליש אותה כך שלא יכלו עוד להילחם [לחם דמעה].
כתוצאה מהסרת ההגנה, וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה. הפועל ויבער מתייחס לחרון אפו של ה' שבער כאש [אבן עזרא]. הפרשנים תמהים מדוע הוזכר דווקא יעקב, ומסבירים כי מבין כל האבות, יעקב הוא היחיד שמרגיש את מלוא עוצמת הפורענות, שכן האש כילתה את זרעו מכל עבר, בניגוד לאברהם ויצחק שחלק מזרעם ניצל מהאש [תורה תמימה, לחם דמעה].
בסיום הפסוק מתואר כי האש אָכְלָה סָבִיב. המילה סביב טומנת בחובה שתי משמעויות מנוגדות. מצד אחד, היא מתארת אש שכילתה את יעקב מכל סביביו מבלי להותיר מקום שלם [לחם דמעה]. מצד שני, רבים רואים בה עדות לאיפוק אלוהי. לפי גישה זו, האש כילתה רק את הסביבה החיצונית, כלומר את עשרת השבטים שסבבו את ירושלים, אך המתינה ולא החריבה מיד את יהודה וירושלים כדי לאפשר להם לחזור בתשובה [פלגי מים, לחם דמעה]. לחלופין, האש בערה רק מחוץ לבתים, אך בתוך החדרים נותרה רק אימה, ובכך לא הושמד העם כולו וניצלה שארית פליטה [אלשיך].