תמונה כאובה של חורבן אלוהי עולה מן הכתוב, שבו ה' לובש דמות של יריב התוקף את עמו ואת ערי המבצר שלו, ומותיר אחריו יגון כבד. עם זאת, השימוש במילה כְּאוֹיֵב מעיד על כך שה' לא הפך לאויב של ממש, אלא פעל בדומה לאויב, כמו רוח סערה הרסנית [צאינה וראינה]. עובדה זו מעידה על רחמים מסוימים, שכן ה' לא השמיד את כל ישראל לחלוטין [פלגי מים].
הפרשנים נחלקו לגבי סדר החורבן ומשמעותו. גישה אחת מסבירה שה' שפך את חמתו על עצים ואבנים, דהיינו על הארמונות והמבצרים, מתוך מטרה לקרר את כעסו ובכך למעט בהריגת בני אדם [פלגי מים]. מנגד, יש המצביעים על כך שסדר הפעולות במקרה זה הפוך ממידת הרחמים הרגילה: בדרך כלל ה' פוגע תחילה ברכוש ורק לאחר מכן בנפשות, אך כאן ה' הקדים ופגע קודם בעם (בִּלַּ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל) ורק אחר כך השחית את הארמונות והמבצרים, ומשום כך התרבה הצער כל כך [אלון בכות]. המשמעות של הפועל בִּלַּע בהקשר זה היא השחתה והרס [ביאור שטיינזלץ].
עיון נוסף מגלה הבחנה שעושה הפסוק בין הפגיעה ב"ישראל" לבין הפגיעה ב"בת יהודה". בעוד שאצל עשרת השבטים ("ישראל") ה' היה רק "כאויב" והותיר שרידים לאחר הריסת המבצרים, הרי שביהודה הפגיעה הייתה חמורה בהרבה והגיעה עד היסוד. פירוש נוסף מציע שכל עוד יהודה עמדה על תילה, חורבן עשרת השבטים לא הורגש במלוא עוצמתו, אך משנחרבה גם יהודה, חברו השברים יחד והצער הפך לכפול ומכופל [לחם דמעה].
בסופו של דבר, ה' וַיֶּרֶב, כלומר הרבה וגרם להגדלה [רש"י, אבן עזרא, מנחת שי], של רגשות האבל בקרב כנסת יהודה [רש"י]. המילים תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה מתארות קולות של צער, אבל ויללה [רש"י, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].