חורבן המקדש טומן בחובו שבר כפול: לא רק קריסה פיזית של אבנים ומבנים, אלא נטישה רוחנית מוחלטת של ה' את מקום משכנו. המרכז הרוחני, שהיה אמור להוות מגן לעם, נותר ריק מקדושה ומופקר לידי זרים הלועגים לו.
הפעלים הייחודיים בפסוק, זָנַח וכן נִאֵר – שמשמעותו ביטל, עזב או שנא [רש"י, אבן עזרא] – אינם שכיחים בתיאור חורבן פיזי, והם מעידים על פעולה אקטיבית של מיאוס ודחייה מצד ה'. הפרשנים מסבירים כי ה' מאס במִזְבְּחוֹ משום שעם ישראל חטא מתוך הסתמכות שגויה על כך שהקרבנות יכפרו עליו באופן אוטומטי [תורה תמימה]. המזבח והמקדש שימשו עד כה כחומות מגן רוחניות על ירושלים, וברגע שה' דחה אותם, הוסרה ההגנה מעל העם [לחם דמעה, ביאור שטיינזלץ]. במסורת הקריאה העתיקה, הפסיק המופיע לאחר שם ה' ממחיש אף הוא את הניתוק וההפרדה בינו לבין המזבח [מנחת שי].
שאלה תיאולוגית עמוקה שעולה היא כיצד יכלו אויבים בשר ודם לשלוט במקדש של מטה, המכוון כנגד המקדש של מעלה. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שה' סילק תחילה את קדושתו מהמזבח העליון. כתוצאה מניתוק זה, פגה קדושתו של המקדש התחתון, כך שמה שהִסְגִּיר בְּיַד־אוֹיֵב היו למעשה רק חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ הפיזיות, כשהן משוללות מכל קדושה [פלגי מים, אלשיך]. פרשנות נוספת רואה במילה "חומות" רמז לצדיקי הדור, ששימשו כחומת מגן לעם ישראל, אך ביום הזעם הוסגרו גם הם לידי כוחות ההרס והאויב [לחם דמעה].
החלק החותם את הפסוק מציג ניגוד מצמרר בין עבר להווה. המילים קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית־ה' כְּיוֹם מוֹעֵד מתפרשות על ידי רוב הפרשנים כהקבלה אירונית וכואבת: באותו אופן שבו המוני בית ישראל היו מרימים את קולם בשירה, בשמחה ובתודה בימי החגים, כך הרימו האויבים קולות רמים של שמחת ניצחון, רעשי טבח ושריקות שלעג [רש"י, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. שמחתם של האויבים הייתה כה גדולה, עד שהם הפנו את פניהם כלפי מעלה בחירוף ובגידוף כלפי ה' [תורה תמימה].
נקודת מבט ייחודית מסבירה את ההשוואה ליוֹם מוֹעֵד דרך מראה הכרובים. בשלושת הרגלים היו הכהנים גוללים את הפרוכת ומראים לעולי הרגל את הכרובים מעורים זה בזה כעדות לאהבת ה' לישראל. בזמן החורבן, מכיוון ששפיכת החמה על העצים והאבנים כיפרה על עוונות ישראל, נחשב הדבר כאילו חזרו לעשות את רצון ה' – והכרובים שוב התחבקו. כשהאויבים פרצו פנימה וראו זאת, הם הרימו קול שחוק וקלות ראש ולעגו לישראל על כך שהם כביכול מחזיקים פסלים בקודש הקודשים [אלון בכות].
גישה שונה לחלוטין מציעה שהקולות לא היו של האויבים כלל, אלא של החומות והמקדש עצמם. לפי פירוש זה, המבנים שמחו וריננו על כך שנפלו בידי האויב, משום שבעת שהיו בידי ישראל הם סבלו מהכנסת צלמים ופסילים לתוכם, וכעת שמחו על שחרורם מטומאה זו כביום חג [לחם דמעה]. לחלופין, הקול מזכיר את קולם של אותם צדיקים שגם בימי חול היו מרימים את קולם בלימוד תורה ובתפילה בבית ה' בהתלהבות של יום חג [לחם דמעה].