כאשר אדם או אומה חווים צרה ואסון, הנחמה הטבעית נובעת לרוב מהידיעה שגם אחרים התמודדו עם כאב דומה. אולם, המקונן ניצב מול שבר חסר תקדים ומחפש לשווא מילים של נחמה. הוא שואל: מָה אֲעִידֵךְ, איזו עדות היסטורית אוכל להביא לך על אסון דומה? מָה אֲדַמֶּה לָּךְ, לאיזה אירוע מוכר אוכל לדמות את מצבך? ומָה אַשְׁוֶה לָּךְ, למי אוכל להשוות את סבלך כדי לנחם אותך? [רש"י, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. הפרשנים מסבירים כי הטרגדיה של ירושלים היא ייחודית ואינה ניתנת להשוואה. גם אם אומות אחרות סבלו, איכות הסובל אינה שווה, שכן ירושלים משולה לבת מלך רמה ונישאה [לחם דמעה]. יתרה מכך, חורבנה לא נבע ממהלך היסטורי טבעי או ממקרה עיוור, אלא מידו המכוונת של ה', ולכן לא ניתן להשוות את גורלה לגורל העמים שניחתו עליהם אסונות [אלון בכות].
הפסוק פונה אל העיר בשני תארים ייחודיים המבטאים את מהותה. התואר הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מרמז על עברה של העיר, שהייתה יראה ומשלמת, כלומר מסורה ושלמה עם ה' [תורה תמימה], אם כי יש המבקרים אותה על כך שחזרה בתשובה והשלימה עם בוראה רק כאשר ראתה את האויב והצרה מול עיניה [לחם דמעה]. התואר בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן מדגיש את תומתה של העיר בימי בית ראשון, אז טרם נכבשה ונשלטה על ידי זרים, ולכן אין תקדים למפלתה [אלשיך]. תואר זה גם רומז לעתיד לבוא, אז יהיו בני ישראל נקיים מחטא כבתולות [פלגי מים] ומצוינים במצוות כמילה וציצית [תורה תמימה].
מנגד, גישה מרכזית בקרב הפרשנים [תורה תמימה, לחם דמעה] קוראת את השאלות בפסוק כקולו של ה' המציג את גודל ההשקעה בעמו אל מול גודל חטאם. ה' שואל: מָה אֲעִידֵךְ – כמה נביאים שלחתי להעיד ולהתריע בך, וכמה ביזות וניסים הענקתי לך? מָה אֲדַמֶּה לָּךְ – לאיזו אומה אחרת עשיתי ניסים כה עצומים כמו קריעת ים סוף ומתן תורה? מתוך כך, מתעצמת ההבנה שאין צורך בעדות על החטאים המפורסמים [פלגי מים], ושאין בעולם אומה שהרשיעה ופשעה כמותה, ולכן הפורענות שבאה עליה היא ללא אח ורע [לחם דמעה].
האסון מתואר במילים כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ. הים, המהווה את רוב שטח העולם, מסמל את ממדי החורבן: כפי שקיומו של העולם תלוי בים, כך אובדן ישראל מאיים על קיום העולם כולו [אלשיך]. כמו גלי הים הנשברים בזה אחר זה ללא הרף, כך באו על ישראל חטאים וייסורים בזה אחר זה [לחם דמעה]. עם זאת, יש בים גם סמל לכוח סבל – כשם שהים בולע את כל המים ואינו עולה על גדותיו, כך עם ישראל סופג ייסורים עצומים ואינו כלה [פלגי מים].
הפרשנים מוצאים קשר עמוק בין שבר הים לחורבן המקדש: משחר הבריאה הובטח למי הים שמלח מהם יוקרב על המזבח. משחרב המקדש ופסקו הקורבנות, הים עצמו חווה "שבר" וחסרון [צאינה וראינה, נחל אשכול]. בנוסף, על פי מסורת חז"ל, העיר רומי שהחריבה את ירושלים נבנתה על גבי שרטון שעלה מתוך הים. לפיכך, הים עצמו נשבר ונפגם פיזית כדי לאפשר את צמיחת האויב [תורה תמימה, נחל אשכול, אלון בכות].
הפסוק נחתם בזעקה: מִי יִרְפָּא לָךְ. מי יוכל להביא מזור לשבר כה עמוק? הנביאים, שהיו אמורים להיות הרופאים הרוחניים של העם, כשלו בתפקידם ומסרו נבואות שקר שהובילו לאובדן [תורה תמימה, אלשיך, לחם דמעה]. גם אומות העולם אינן מציעות נחמה אמיתית, שכן הן דואגות לעצמן או שמחות לאיד [אלשיך]. לכן, הרפואה יכולה לבוא אך ורק מאת ה' [פלגי מים, לחם דמעה]. הפרשנים מסכימים כי מי שירפא את העם הוא "מי שאמרתם לו שירה על הים" – ה' שיביא גאולה עתידית שתעלה אף על ניסי יציאת מצרים [תורה תמימה, נחל אשכול]. רפואה זו קשורה גם במפלת האויב; כשתחרב רומי, יתרפא אותו "שברו של ים", וירושלים תיבנה מחדש [תורה תמימה, נחל אשכול, אלון בכות]. אז תתקיים ההבטחה הגלומה במילים מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ – באחרית הימים, כאשר ה' ישוב לשרות בתוך עמו, והעולם כולו ישתווה באמונתו, תזכה ירושלים לנחמה השלמה [תורה תמימה, פלגי מים, לחם דמעה].