פסוק זה מתאר את קריסתם המוחלטת של יסודות האומה הישראלית: המקדש, הזמן המקודש וההנהגה. עם זאת, בתוך תיאור החורבן הפיזי והרוחני, טומנים הפרשנים גם רמזים לנחמה ולרחמים אלוהיים נסתרים.
הפסוק פותח במילים וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ. המילה וַיַּחְמֹס מתפרשת מלשון חשיפה, כריתה, תלישה וגזל [אבן עזרא, רש"י, שטיינזלץ]. הפעולה נמשלת לכַּגַּן – כמו אדם הפולש לגן ירק, קוטף את פירותיו וגוזז את יבולו [רש"י, שטיינזלץ], או כגן שמעיין המים שלו יבש וירקותיו הלבינו וקמלו [תורה תמימה]. גישה נוספת קושרת זאת לגירוש אדם הראשון מגן עדן, וכפי שהוא נתלש ממקומו, כך ישראל נעקרו מארצם [תורה תמימה, אלון בכות]. המילה שֻׂכּוֹ מתארת את סוכתו ומעונו של ה' – הוא בית המקדש וקודש הקודשים [רש"י, אבן עזרא, פלגי מים]. ה' הסיר את מכסה ההשגחה והשכינה שחפף על המקדש, והותיר אותו חשוף לפגיעת האויבים [אלשיך, לחם דמעה].
עם זאת, רוב הפרשנים מצביעים על כך שהמילה שֻׂכּוֹ נכתבה חסר (ללא האות וי"ו), ודורשים אותה מלשון "שככה". כאן מתגלה חסד אלוהי בתוך החורבן: ה' כילה ושכך את חמתו על העצים והאבנים של המקדש, ובכך ניצלו חייהם של ישראל והשכינה יצאה עמהם לגלות [רש"י, תורה תמימה, מנחת שי, צאינה וראינה]. למרות החורבן, מקום המקדש נותר כגן פתוח ששפע אלוהי ממשיך לזרום ממנו לעולם, שכן השכינה מעולם לא זזה מהכותל המערבי [אלשיך].
החורבן ממשיך במילים שִׁחֵת מֹעֲדוֹ. המילה מֹעֲדוֹ מכוונת למקום ההתוועדות והמפגש בין ה' לעמו בעזרות המקדש ובקודש הקודשים [רש"י, שטיינזלץ, אלשיך]. פגיעה זו במקדש של מטה, השחיתה כביכול גם את המקדש של מעלה המכוון כנגדו. בנוסף, המונח מתייחס גם לביטול קורבנות התמיד והמוסף ("מועדו"), שהיו מגינים על ישראל ומכפרים על עוונותיהם [לחם דמעה].
כתוצאה מכך, שִׁכַּח ה' בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת. הפרשנים מציעים מספר רבדים לשכחה זו. במישור הרגשי והנפשי, הצרות, היגון והטלטולים הפכו את החיים לאפורים ומרים כל כך, עד ששמחת החגים נשכחה לחלוטין והימים המיוחדים הרגישו כימי חול [פלגי מים, לחם דמעה, שטיינזלץ]. במישור המעשי, עם ביטול הקורבנות המיוחדים שהבדילו את הימים הללו, ועם הגלות שהשכיחה את סוד עיבור השנים, אבדה היכולת לחשב ולקבוע את זמני המועדים [לחם דמעה, אלון בכות]. במישור הרוחני, מדובר בעונש מידה כנגד מידה: מכיוון שישראל חיללו את המועדים, או שחגגו אותם רק לשם הנאה גופנית והוללות בדומה לחגיגות הזרות שהנהיג ירבעם בן נבט, ה' גרם להם לאבד אותם לחלוטין [לחם דמעה, תורה תמימה].
לבסוף, הפסוק חותם במילים וַיִּנְאַץ בְּזַעַם־אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן. ה' מאס, קילל וביזה את שתי ההנהגות המרכזיות של האומה: המלכות והכהונה [שטיינזלץ], המיוצגות באופן ספציפי על ידי המלך צדקיהו ושריה הכהן הגדול [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. זכותם ההיסטורית של דוד המלך ואהרן הכהן לא עמדה לצאצאיהם [פלגי מים, לחם דמעה]. הכהנים חיללו את ייעודם המרכזי שהיה עבודת המקדש [פלגי מים], וההנהגה כולה חטאה בכך שזלזלה באזהרות הנביאים שהתריעו מפני זעם ה', והבטיחה לעם הבטחות שווא של שלום [לחם דמעה].