יצא לכם פעם לחשוב מה קורה כאשר מקום שתמיד שמר עלינו פתאום מאבד את הכוח שלו? בזמן חורבן ירושלים, העצב הגדול לא היה רק בגלל שהאבנים של בית המקדש נפלו, אלא בגלל משהו פנימי הרבה יותר. בני ישראל חשבו שהקרבנות תמיד יגנו עליהם ויכפרו על החטאים שלהם, גם אם הם לא יתנהגו כמו שצריך. אבל המילים זָנַח וכן נִאֵר מלמדות אותנו שה' ממש עזב וביטל את הקדושה של המקום. ה' עזב את מִזְבְּחוֹ כי אי אפשר לסמוך רק על הקרבנות בלי לתקן את המעשים.
ברגע שהקדושה יצאה מבית המקדש, ההגנה הוסרה מעל העם. לכן, כאשר ה' הִסְגִּיר בְּיַד־אוֹיֵב את העיר, האויבים לא באמת ניצחו את הקדושה של ה', אלא הם הצליחו להרוס רק את חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ הפיזיות, שהיו עכשיו סתם אבנים רגילות. כשהאויבים נכנסו פנימה, הם הקימו רעש גדול של ניצחון ולעג. הפסוק מתאר שהם קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית־ה' כְּיוֹם מוֹעֵד. זהו זיכרון עצוב מאוד, כי פעם, בימי החגים, בני ישראל היו ממלאים את בית המקדש בקולות רמים של שירה, תודה ושמחה. עכשיו, במקום קולות של חג, נשמעו שם קולות חזקים של זרים שחוגגים את הניצחון שלהם.