קול הבכי העולה מן הכתוב מגלם בתוכו שבר עמוק, שבו הכאב הפיזי והדמעות משמשים ביטוי להתרחקות רוחנית ולחורבן היסטורי.
הביטוי עַל אֵלֶּה טומן בחובו משמעויות רבות. יש הרואים בו ניגוד טרגי לייעודם המקורי של ישראל: אילו זכו, היו קוראים בתורה "אלה מועדי ה'", אך משלא זכו, הם מקוננים על מצבם [תורה תמימה]. אחרים קושרים זאת לחטא העגל, שבו נאמר "אלה אלהיך ישראל", חטא שהוביל לסילוק השכינה ולשורש החורבן של הבית הראשון [לחם דמעה, אלון בכות]. פירוש נוסף מצביע על כך שהבכי הוא על מותם של הצדיקים, ששימשו צינור להשראת השכינה, ובהעדרם נסתלקה ההגנה מן העם [נחל אשכול]. ברמה המוחשית, המילים מקפלות בתוכן טרגדיות נוראות מימי החורבן, כדוגמת אצילי ירושלים שהשליכו עצמם לים כדי לא להימסר לקלון ברומי, או ילדיו שובי התואר של רבי ישמעאל בן אלישע, שנשבו, בכו זה מול זה בחושך עד שזיהו אחד את השני, ונפחו את נשמתם בבכי [תורה תמימה].
המילה בוֹכִיָּה אינה מתארת רק פעולה זמנית, אלא מציינת תכונה ושם עצם. מתוך התמדתה בבכי יומם ולילה, היא קנתה לעצמה את השם והמהות הקבועה של "בוכיה" [פלגי מים, לחם דמעה, אבן עזרא].
כפל הלשון עֵינִי עֵינִי בא להדגיש בכי תמידי וללא כל הפוגה [רש"י]. יש המסבירים כי היא בוכה בעין אחת וכשהיא מתעייפת היא עוברת לעין השנייה, כדי שתוכל להמשיך לבכות ברצף [לחם דמעה]. הבחירה באיבר העין אינה מקרית: ישראל חטאו בעיניהם ביהירות, ולכן לקו בעונש הקשור לעיניים [תורה תמימה]. בנוסף, חורבן הבית השני מיוחס לאי-השמיעה לקול הסנהדרין, המכונים "עיני העדה" [אלון בכות]. מנקודת מבט עליונה יותר, ישראל נמשלו לעינו של הקב"ה, וכביכול ה' בעצמו בוכה על הפגיעה בעינו שלו, כרופא הדואג לעינו החולה [תורה תמימה]. הפועל יֹרְדָה מלמד על טבעיות הבכי; בדומה למעין מים, הדמעות זולגות מעצמן, ללא כל מאמץ או הכנה [אבן עזרא, פלגי מים, לחם דמעה].
הסיבה המרכזית לשבר היא כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי. רוב הפרשנים מסכימים כי ה"מנחם" הוא מלך המשיח או גואל שיתקן את המצב. בבואו הוא יוגדר כ"משיב נפשי", שכן הוא יבטל את יצר הרע ויביא מנוחה לנפש ממאבקה בחומר [לחם דמעה], או שיביא את הנחמה השלמה של תחיית המתים [אלון בכות]. גישה אחרת מפרשת כי המנחם הוא הקב"ה והשכינה עצמה. לפי גישה זו, הבכי האמיתי של גדולי האומה אינו על האובדן הפיזי, אלא על סילוק השכינה, שהוא זה שנתן לאויב את הכוח לשלוט מלכתחילה [אלשיך, לחם דמעה].
המצב מחריף כאשר הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים. הבנים נותרו ללא מדריך וללא סיוע [ביאור שטיינזלץ], והם מרוקנים מלימוד תורה וממצוות כארץ שוממה שאין מי שיעבד אותה [פלגי מים]. בניגוד לגלות מצרים, שבה ככל שעינו את ישראל כך הם רבו ופרצו, בגלות זו מתקיים יחס הפוך: כִּי גָבַר אוֹיֵב, ככל שהאויב מתעצם, כך ישראל הולכים ומתמעטים, בדומה לקליפת דלעת שככל שהיא גדלה מבחוץ, כך התוכן הפנימי שלה הולך ומתמעט [תורה תמימה, לחם דמעה]. האויב מתפרש לא רק ככוח צבאי, אלא גם כיצר הרע וכוחות הטומאה שהדיחו את העם מן התורה, הובילו לנישואי תערובת ומנעו את חזרת השכינה אפילו בימי עזרא [פלגי מים, לחם דמעה, אלון בכות]. בעוד שההנהגה הרוחנית בוכה על עצם סילוק השכינה, הבנים הצעירים אינם מבינים את עומק החיסרון הרוחני, והם "שוממים" ונדהמים רק מעצם העובדה הפיזית והקשה שהאויב גבר עליהם [אלשיך].