חורבן ממלכת יהודה ויציאתה לגלות מלווים בשבר כפול: לא רק אובדן המולדת, אלא גם מסע נדודים רצוף סבל, עבדות וחוסר מנוחה. הנביא מקונן על מצבה הפיזי והרוחני של האומה, שנרדפת עד חורמה ללא דרך מילוט.
הפסוק פותח במילים גָּלְתָה יְהוּדָה. השימוש בלשון נקבה רומז לתשישות הכוח של העם בגלותו, בניגוד לתחילת הגלות שבה עוד היה להם כוח [תורה תמימה]. הפרשנים עומדים על ייחודיותה של גלות יהודה לעומת אומות אחרות: כאשר אומות העולם גולות, הן מתבוללות, אוכלות ושותות עם שוביהן, ולכן גלותן אינה מורגשת במלוא חומרתה. לעומת זאת, עם ישראל שומר על בידול, אינו אוכל מפתם ויינם של הגויים, ולכן חווה את הגלות במלוא עוצמתה הפיזית והנפשית [תורה תמימה, לחם דמעה].
התיאור מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה זוכה לשני אפיקי פרשנות מרכזיים – האחד מתמקד במצבם הפיזי של הגולים, והשני בסיבות הרוחניות שהובילו לגלות.
ברובד הפיזי, המילים מתארות את הסבל והשעבוד הקשה שהכבידו הכשדים על ישראל [רש"י, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. הצרות היו כפולות: עוד לפני הגלות הם סבלו מעוני ושעבוד בארצם, ולאחר מכן גלו אל סבל נוסף [פלגי מים]. העוני היה כה עמוק, עד שכאשר האויב כבש אותם, הוא לא מצא רכוש לבזוז ולכן לא חמל עליהם כלל [לחם דמעה].
ברובד הרוחני, רוב הפרשנים מבינים את האות מ' כמציינת סיבה: יהודה גלתה בגלל עוני ורוב עבודה. מבחינה חברתית, הגלות באה כעונש על פגיעה בעניים – גזל, הלנת שכר, ולקיחת משכונות באכזריות, וכן בגלל "רוב עבודה" – שעבוד עבדים עבריים וסירוב לשחררם בשנה השביעית כפי שדורשת התורה [תורה תמימה, לחם דמעה, אלון בכות]. מבחינה דתית, ה"עוני" מתפרש כעוני רוחני של חוסר בלימוד תורה, או כזלזול במצוות אכילת "לחם עוני" (מצה) בפסח. "רוב עבודה" מתפרש כעבודה זרה שהרבו לעבוד ברחובות, או כהקרבת קורבנות מרובים ללא מעשים טובים. גישה נוספת ומקורית טוענת שהעונש בא דווקא משום שהעם הקפיד על חומרות ו"רוב עבודה" בדקדוקי מצוות שאינם חובה, אך זלזל במצוות הבסיסיות והעיקריות [תורה תמימה, לחם דמעה, ראשון לציון, אלון בכות, נחל אשכול].
בהמשך מתואר כי הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ. הפרשנים מזהים כאן פרדוקס מכוון: יהודה אכן רצתה להשתקע, להתבולל ולמצוא מנוחה בקרב הגויים, אך ה' מנע זאת ממנה כדי שלא תשכח את זהותה. אילו הייתה מוצאת מנוחה, לעולם לא הייתה שואפת לחזור לארץ ישראל [תורה תמימה, לחם דמעה, ראשון לציון]. חוסר המנוחה נובע גם מהסייגים ההלכתיים שמונעים התבוללות מלאה, וכן מעונש מידה כנגד מידה על כך שבעבר לא הורישו את יושבי כנען כראוי [לחם דמעה].
מתוך חולשתה העצומה, כׇּל־רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ. העם היה כה מותש, עד שאפילו החלש שברודפים, ואפילו אויבים עיוורים או פיסחים, יכלו להשיג אותם בקלות [פלגי מים, לחם דמעה]. אויבים היסטוריים ששמרו טינה ניצלו את שעת הכושר להיפרע מהם [ביאור שטיינזלץ].
הם נלכדו בֵּין הַמְּצָרִים. במישור הגיאוגרפי, מדובר במקומות צרים, גבולות של שדות או עמקים בין הרים גבוהים שאין בהם פתחי מילוט, או שנתפסו ממש על גבולות הארץ כשניסו לברוח לממלכות שכנות [רש"י, אבן עזרא, תורה תמימה, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה רעיונית, העבירות שביצעו יצרו מעין חומות ומצרים שחסמו את דרכם [לחם דמעה]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא הפירוש הזמני: "בין המצרים" מתייחס לתקופת ימי הצרה שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ימים שבהם מידת הדין מתוחה, הפורענות מצויה, והאויבים הצליחו להכריע את ישראל [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה, אלון בכות, לחם דמעה].