ירושלים החרבה, המדומה לאישה בודדה וכואבת, פונה מתוך הריסותיה אל עוברי האורח. מתוך מודעות עמוקה לחורבן חסר התקדים שחוותה, היא מבקשת מהם לעצור, להתבונן ולהכיר בעוצמת הטרגדיה שלה, שהיא כה גדולה עד שאינה דומה לשום סבל אנושי רגיל.
בפתיחת דבריה היא אומרת לוֹא אֲלֵיכֶם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו ביטוי של השתתפות בצער והרגעה. דרכם של בני אדם החוששים לשמוע על צרות מחשש שהרעה תדבק גם בהם, ולכן ירושלים מקדימה ואומרת לשומעיה: הלוואי שצרה זו לא תבוא עליכם, כדי שיוכלו להאזין לה ברוגע [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה, ראשון לציון]. לחלופין, פנייה זו מופנית לאומות העולם, מתוך בקשה שמה שאירע לה לא יקרה להן [תורה תמימה]. גישה שונה מפרשת מילה זו מלשון שבועה, כלומר ירושלים משביעה את עוברי הדרך שיעידו על סבלה [אבן עזרא, לחם דמעה]. לעומת זאת, יש המפרשים כי כוונתה לומר לאומות העולם שהחורבן אינו מיוחס אליהן ולכוחן, אלא מאת ה' הייתה זאת [פלגי מים].
פנייתה מופנית אל כׇּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ. מעבר למשמעות הפשוטה של עוברי אורח [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה], הפרשנים דורשים את הביטוי על אלו שעברו על דת ועל דרכה של תורה, ונענשו באש מן השמים בדומה לאנשי סדום [רש"י, תורה תמימה]. מנגד, יש הסבורים כי הפנייה היא דווקא להוגי התורה, שנקראת "דרך", או לאנשים שייסוריהם חרגו מדרך הטבע [לחם דמעה].
היא מבקשת מהם הַבִּיטוּ וּרְאוּ. הכפילות נועדה להתייחס לשני ממדי זמן ומרחק: "הביטו" מציין הסתכלות מרחוק או התבוננות שכלית עמוקה על משפטי העבר, בעוד "ראו" מכוון לראייה מקרוב של המציאות הנוכחית [לחם דמעה, ראשון לציון]. היא קוראת להם לבדוק אִם־יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי. מכאוב זה אינו רק הצרה הנקודתית, אלא כזה שנמשכות ממנו צרות רבות ועצומות לעתיד [נחל אשכול]. השימוש במילה "יש" אינו מקרי, אלא מבטא עונש של מידה כנגד מידה: ישראל חטאו כשהטילו ספק ואמרו "היש ה' בקרבנו", ולכן לקו במילה זו [תורה תמימה]. ייחודיות המכאוב ניכרת בכך שהוא לחלוטין מעל לדרך הטבע, מה שמוכיח שהוא גזירה אלוהית [פלגי מים].
על עוצמת הפגיעה היא מוסיפה אֲשֶׁר עוֹלַל לִי. משמעות המילה היא פשוט "אשר נעשה לי" [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, חלק מהפרשנים דורשים זאת מלשון "עוללות" (בציר ענבים), כלומר האויב התנהג באכזריות, דקדק עמה וקטף הכל מבלי להשאיר דבר, בניגוד לציווי התורה להשאיר עוללות בכרם [תורה תמימה, לחם דמעה].
המקור לסבל הוא אֲשֶׁר הוֹגָה יְהֹוָה. רוב הפרשנים מסבירים שמילה זו מבטאת יגון, צער ואנחה [רש"י, ביאור שטיינזלץ, נחל אשכול]. גישה אחרת מפרשת זאת מלשון דיבור והגיון: כל מה שה' דיבר והתרה על ידי נביאיו לפני החורבן, הוא הוציא לפועל במלואו [פלגי מים, לחם דמעה, ראשון לציון, אלשיך]. הכאב מתעצם במיוחד משום שהרעה באה מידו של ה' – מכה כואבת הרבה יותר כשהיא מגיעה מאוהב ולא משונא [לחם דמעה].
כל זה התרחש בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ. הפרשנים מדגישים את ייחודו של יום זה. בדרך כלל, כאשר אדם או מלך גוזר גזירה בשעת כעס, דעתו מתקררת מעט בשעת המעשה. הפלא בחורבן ירושלים הוא שה' ביצע את כל גזירתו הקשה בעודו במלוא חרון אפו, מבלי שחסר דבר [ראשון לציון]. יום זה היה יום אחד מרוכז של זעם, שאילו היו ישראל עושים בו תשובה ומפייסים את ה', כעסו היה מצטנן ומתפשר עמם [תורה תמימה, לחם דמעה]. בנוסף, הצער גדל מפני שיום זה מכוון לתשעה באב, יום שבו ממילא אירעו צרות היסטוריות, וה' לא חמל ולא נמנע מלהביא בו צרות נוספות, מה שהוביל לשבר על שבר [לחם דמעה].