לאחר שהפסוק הקודם מתאר את יציאת הילדים והעוללים לשבי, מוקד החורבן עובר כעת אל אובדן ההוד של העיר ואל קריסת ההנהגה שלה. התיאור משלב בין שבר פיזי עמוק לבין משבר רוחני ומוסרי, ומציג אומה שאיבדה את עמוד השדרה שלה.
המושג כׇּל־הֲדָרָהּ מתפרש בכמה רבדים. ברובד הפשטני, הכוונה היא ליופייה של העיר [ביאור שטיינזלץ]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההדר מתייחס להסתלקות השכינה. המילה מִבַּת־צִיּוֹן נכתבת במסורת הקרי והכתיב כ"מן בת" אך נקראת "מבת". כתיב זה רומז למילה "מנה", כלומר ה' שהוא "מנת חלקה" של העיר, אשר עזב אותה. עם זאת, עצם העובדה שהדבר רק נרמז בכתיב המקראי ולא נכתב במפורש, מעידה על אהבת ה' לעמו, שכן בכך נרמז שהשכינה מעולם לא עזבה לחלוטין את כותל המערבי [לחם דמעה]. פרשנים אחרים מזהים את ההדר עם יסודות הקדושה של האומה: ארון הברית, הסנהדרין, המשוררים, התינוקות הטהורים [תורה תמימה], או האליטה הרוחנית של תלמידי החכמים – "החרש והמסגר" – שהוגלו לבבל עוד לפני החורבן הסופי [אלשיך, אלון בכות].
המשך הפסוק ממחיש את שבר ההנהגה: הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים אשר לֹא־מָצְאוּ מִרְעֶה [אבן עזרא]. השרים החופשיים והמורמים מעם הפכו לרעבים, אבודים ונטולי בעלים [ביאור שטיינזלץ, לחם דמעה]. דימוי האילים משמש את הפרשנים לתיאור מצבם המוסרי של המנהיגים ממספר זוויות. מחד גיסא, הם נמשלו לאילים עקשנים שכובשים את פניהם בקרקע ומתעלמים זה מזה, משום שהעלימו עין מחטאים ולא הוכיחו את העם [תורה תמימה, פלגי מים]. מאידך גיסא, הם נמשלו לאילים שאוכלים כל מרעה שנקרה בדרכם ללא התחשבות באיסור גזל, ולכן נענשו בכך שהמזון שגזלו לא העניק להם כל כוח [ראשון לציון].
מנגד, יש המפרשים את הדימוי באופן טרגי ורחום יותר: כשם שאיילה רחמניה נוטשת את עופריה בשעת בצורת משום שאינה יכולה לשאת את מראה גוויעתם ברעב, כך נאלצו מנהיגי וגאוני הדור לנטוש את צאן מרעיתם ולצאת לגלות, כדי לא לראות את תלמידיהם אובדים ברעב [פלגי מים, אלשיך].
במצב שפל זה, השרים נאלצו ללכת בְלֹא־כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף. תשישות זו נבעה מרעב פיזי [רש"י], אך גם מכך שבעבר טענו בעצלות ש"אין להם כוח" ללמוד תורה או ללמדה, ולכן ה' נטל מהם את כוחם באמת. יתרה מכך, בחטאיהם הם החלישו כביכול את כוח הגבורה של מעלה [תורה תמימה], ואיבדו את העוצמה לעמוד בפני יצר הרע, שהוא הרודף האמיתי [לחם דמעה].
באופן פרדוקסלי, למרות תשישותם, פחד המוות גרם להם לרוץ בחפזה ולהקדים את רודפיהם, או לברוח למצרים מפני אויב שכלל לא היה קרוב אליהם [לחם דמעה]. גישה חיובית יותר מציעה שהליכה זו "לפני רודף" מתארת את חסד ה' עם גלות יכניה: החכמים הוגלו לבבל עוד לפני שהגיעה הרדיפה המלאה של החורבן, כדי להכין שם תשתית של תורה עבור הגולים שיבואו אחריהם [אלשיך, אלון בכות].
לבסוף, הפרשנים שמים לב לכך שהמילה רוֹדֵף נכתבת בפסוק זה בכתיב מלא (עם האות וי"ו), בניגוד לשאר המקומות במקרא. הדבר מעיד על רדיפה מוחלטת ושלמה שחוו ישראל [רש"י]. אך באותה נשימה טמונה כאן נחמה: כשם שהגלות והרדיפה היו שלמות, כך גם הגאולה העתידית תהיה שלמה, כפי שהמילה "גואל" נכתבת אף היא בכתיב מלא בנבואות הנחמה [תורה תמימה, מנחת שי].