קול הזעקה העולה מתוך החורבן מתחלף כאן בהכרה עמוקה של קבלת הדין ולקיחת אחריות. כנסת ישראל אינה מאשימה את בוראה בצרותיה, אלא מצדיקה את עונשה ומתוודה על חטאיה בפני אומות העולם.
ההכרזה צַדִּיק הוּא ה' מבטאת קבלה מוחלטת של הדין [ביאור שטיינזלץ]. חלק מהפרשנים מייחסים אמירה זו ליאשיהו המלך. כאשר יצא להילחם בפרעה נכה בניגוד לאזהרת הנביא ירמיהו, ונפצע אנושות ממטר של חצים, הצדיק עליו את הדין ברגעיו האחרונים והודה כי נענש בצדק על שלא שמר את מצוות ה' [תורה תמימה, צאינה וראינה]. במבט רחב יותר, יש כאן ניגוד טראגי: הקב"ה ציפה מעם ישראל לרדוף צדק ולנהוג לפנים משורת הדין, אך מכיוון שהם לא קיימו אפילו את שורת הדין הבסיסית שעליה נצטוו, הם נאלצים כעת להכיר בצדקתו של ה' מתוך ייסוריהם [תורה תמימה].
ההצדקה נובעת מההכרה כִּי פִיהוּ מָרִיתִי. המילה פִיהוּ מתפרשת כמרידה כפולה – הן בדבריו הישירים של הקב"ה והן בדברי נביאיו [תורה תמימה]. מנגד, יש המפרשים כי המילה רומזת לתורה שבעל פה, הנמסרת מפה לפה. לפי גישה זו, בעוד שחורבן בית ראשון נבע מעבירות על תורה שבכתב, הגלות הארוכה שלאחר חורבן בית שני נגרמה בשל הזלזול בתורה שבעל פה, שעונשו חמור אף יותר [אלון בכות].
הפנייה הפומבית שִׁמְעוּ־נָא כׇל־עַמִּים (כאשר המילה עמים נקראת במסורת הקרי כ"העמים" [מנחת שי]) מעוררת שאלה: מדוע לפרסם את החטאים בפני הגויים, והרי בדרך כלל ראוי לאדם להסתיר את פשעיו? התשובה היא שהחורבן העצום גרם לחילול ה', וכדי לקדש את שם שמים ולתת מוסר לעולם כולו, יש צורך בהכרזה פומבית המבהירה שהייסורים הם תוצאה ישירה של חטא, ולא חולשה אלוהית חלילה [פלגי מים]. המילה נָא משמעותה "עתה", ובהקשר זה היא משמשת כלשון של בקשה ותחינה [אבן עזרא]. הפנייה לכל העמים נובעת גם מכך שהגולים התפזרו למדינות רבות, כך שהעולם כולו יכול לראות את סבלם [אלשיך]. מבחינה אנושית, זעקה זו נובעת מטבעו של המצטער לחפש נחמה בכך שאחרים יראו וישתתפו בצערו, וכן מתוך תסכול על כך שבעוד ישראל נהגו בעבר בגויים המנוצחים ברחמים והסתפקו בגביית מס, האויבים נהגו בהם באכזריות ולקחו אותם לשבי [לחם דמעה].
שיא הכאב מתבטא במילים וּרְאוּ מַכְאֹבִי בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי. המוקד כאן הוא סבלם של הצעירים. פרשנים מציינים כי בדרך כלל נערות אינן נוטות לחטוא, ובחורים צעירים אינם בני עונשין בדיני שמים, ולכן לקיחתם לשבי מעוררת תמיהה וכאב עמוק במיוחד [אלשיך]. עם זאת, יש המסבירים כי חומרת הפגיעה בתורה שבעל פה גורמת לכך שאפילו הקטנים והצעירים נענשים [אלון בכות], או לחלופין, שהצעירים הללו אכן חטאו והיו שותפים לגרימת החורבן במעשיהם [לחם דמעה]. המעבר מלשון יחיד למרובה רומז על כך שהייסורים היו כפולים: בעוד הצעירים נלקחו לשבי, הזקנים והכוהנים שנותרו בעיר גוועו ברעב [לחם דמעה].