נפילתה של ירושלים והפיכתה מעיר מהוללת וקדושה לאובייקט של לעג ובידוד, נובעות באופן ישיר מתוך קריסתה הרוחנית. הכתוב פותח בכפילות הפועל חֵטְא חָטְאָה, כפילות שנועדה להדגיש את עוצמתו וחומרתו של החטא, אשר בגינו נענשה העיר בכפלים, אך בעתיד אף תזכה לנחמה כפולה [תורה תמימה]. יש שרואים בכפילות זו רמז לשני רבדים של בגידה: עזיבת ה' ובחירה באלילים חסרי תועלת [אלשיך], או ענישה כפולה על עצם המחשבה ועל המעשה גם יחד, שחומרתם יתרה משום שנעשו בירושלים, פלטין של מלך ומקום השראת השכינה [נחל אשכול]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מתמודדת עם השאלה מדוע ישראל נענשים בחומרה כזו לעומת אומות העולם. התשובה היא שמעמדם הרוחני הגבוה של ישראל גורם לכך שחטאיהם יוצרים פגם קוסמי של ממש, בעוד חטאי האומות חסרי משמעות רוחנית עמוקה, ולכן ה' מדקדק עם ישראל כחוט השערה [תורה תמימה, נחל אשכול]. פירוש נוסף מציע כי הכפילות מרמזת על דרכו של יצר הרע, שבתחילה מפתה את האדם לעבירה קלה, המוגדרת בלשון יחיד כחטא, וממנה הוא נגרר לעוונות כבדים שהביאו בסופו של דבר לחורבן [לחם דמעה].
בעקבות החטא, עַל־כֵּן לְנִידָה הָיָתָה. הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת מילה זו. הכיוון הראשון קושר את המילה לשורש "נוד", כלומר ירושלים נדונה לגלות, לטלטול ולמצב של "נע ונד" [רש"י, תורה תמימה], או שהפכה למושג של לעג שבו הרואים אותה מנידים לעברה בראשם [אבן עזרא]. הכיוון השני מפרש את המילה כפשוטה – אישה נידה. כשם שאנשים מתרחקים מאישה טמאה, כך העמים התרחקו מירושלים המלוכלכת בטינופת חטאיה [פלגי מים, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, בתוך דימוי הנידה טמונה גם תקווה גדולה: כשם שנידה סופרת ימים ונטהרת, כך חורבנה של ירושלים אינו נצחי. הגלות היא תהליך של מירוק, וסופה של העיר להיטהר ולשוב להיבנות [תורה תמימה, נחל אשכול, אלון בכות].
מצבה המשפיל של העיר מתואר במילים כָּל־מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי־רָאוּ עֶרְוָתָהּ. המילה הִזִּילוּהָ מבטאת זלזול והפך הכבוד, או גרימה לכך שדמעותיה יזלו [אבן עזרא]. אלו שבעבר כיבדו אותה – בין אם אלו אומות העולם שהביאו לה דורונות, או אפילו המלאכים המגינים מיכאל וגבריאל – הפנו לה עורף [לחם דמעה, אלון בכות]. גישה ייחודית גורסת כי "מכבדיה" הם המצוות עצמן, שבעבר היו לה לתכשיט וכבוד, אך כאשר הן נעשות על ידי חוטאים בפרהסיה, הן הופכות ללעג ולביזיון [פלגי מים]. הסיבה לזלזול היא שראו את עֶרְוָתָהּ, כלומר את קלונה, חולשותיה וחטאיה הגלויים [רש"י, פלגי מים, ביאור שטיינזלץ]. מדרש מפתיע קושר את המילה "ערווה" לחיבור ודבקות. לפי מדרש זה, כאשר נכנסו הגויים להיכל, הם ראו את הכרובים מעורים ודבוקים זה בזה. מכיוון שלא הבינו את הסמל הקדוש לאהבת ה' וישראל, הם הוציאו אותם לשוק וזלזלו בישראל על כך שהם עוסקים ב"צעצועים" כאלו, וכך הפכו את החיבור הקדוש לחרפה בעיניהם [תורה תמימה].
תגובתה של ירושלים למצבה היא פסיבית וכואבת: גַּם־הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. היא מוציאה אנחה עמוקה של שבר [רש"י], שאינה מביאה לה מנוח כדרך שאנחות מרגיעות בדרך כלל, אלא רק מותירה אותה באומללותה [לחם דמעה, ביאור שטיינזלץ]. המילים וַתָּשָׁב אָחוֹר מתפרשות כנסיגה ואיבוד מעמדה, שכן היא נהדפה לאחור ואיבדה את הכהונה והמלכות [תורה תמימה]. במישור הנפשי, היא שבה לאחור במחשבתה: היא אינה נאנחת רק על סבלה בהווה, אלא מסתכלת אחורה אל סיבת העונש – החטאים שעשתה – ומצדיקה עליה את הדין, תוך חרטה על כך שהחמיצה את ההזדמנויות לשוב בתשובה בעוד המקדש על תילו [אלשיך, לחם דמעה]. תיאור פסיכולוגי מצמרר נוסף מסביר את הנסיגה לאחור כמציאות חייהם של הגולים: אפילו כאשר ירושלים מבקשת לבכות ולהיאנח על מר גורלה, היא נאלצת לסובב את פניה לאחור ולבדוק בחשש שמא אויביה רואים אותה, שכן גם החירות הפשוטה לבכות נשללה ממנה [לחם דמעה].