זעקת השבר של האומה הגולה באה לידי ביטוי בתחושת מחנק של משא כבד, מצטבר ובלתי אפשרי לנשיאה. כנסת ישראל מכירה בכך שחטאיה אינם אירועים בודדים שחלפו, אלא שרשרת מתמשכת של עוונות שנכרכו יחד והפכו לכוח הרסני המשתק את יכולתה להשתקם.
המילה נִשְׂקַד זכתה למגוון רחב של פירושים. יש המפרשים אותה מלשון שמירה, זיכרון ורישום, כלומר שהקדוש ברוך הוא שמר, סימן כנקודות ולא שכח את מניין החטאים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. אחרים רואים בה מילה ייחודית שמשמעותה הימשכות או הקדמה וזירוז [אבן עזרא]. גישה מעניינת קושרת את המילה לשורש ש.ק.ד, המבטא את שקידתו והשגחתו של ה' אפילו בתוך העונש. כך למשל, ה' מיהר להעניש את ישראל בטרם תתמלא סאת חטאיהם עד תום, כדי שיוכל לנקותם ולקרבם מחדש [פלגי מים], ואף תכנן בקפידה את יציאתם לגלות דווקא בעונת הקיץ, כדי שלא ימותו בקור וברעב בדרכים [תורה תמימה]. פירוש נוסף דורש את המילה במשמעות של "נשקט", ומסביר כי ישראל חשו שלווה וחשבו שחטאיהם כבר נסלחו, אך הופתעו לגלות שהעונש המתין להם [תורה תמימה].
הפרשנים מסבירים כי עֹל פְּשָׁעַי מתאר את אופן הענישה האלוהי. כל עוד ישראל עסקו בתורה, ה' האריך להם אף ועיכב את העונש, אך משהפסיקו, כל החטאים שנשמרו בְּיָדוֹ נפרעו בבת אחת כמשא כבד, מוחץ ובלתי צפוי [אלשיך, לחם דמעה]. יש המוסיפים כי בעוד שעל חטאים רגילים ה' מעניש בהדרגה, על פשעים חמורים העונש בא במכה אחת [נחל אשכול]. דעה נוספת מציעה כי העול אינו החטאים עצמם אלא העונשים עליהם; ה' ברחמיו הקטין כל עונש לטיפה זעירה, אך מרוב שרבו הטיפות הן הצטרפו יחד לעול כבד [פלגי מים].
החטאים הללו אינם נפרדים זה מזה, אלא יִשְׂתָּרְגּוּ – הם מסתבכים, נקלעים ונשזרים זה בזה כמו ענפים [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית היא שעבירה גוררת עבירה, עד שהחטאים צומחים, מתפשטים ומכסים את כל הגוף [לחם דמעה, אלון בכות]. כאשר הם עָלוּ עַל־צַוָּארִי, הם מדמים לא רק את עול המלכויות השונות ששעבדו את ישראל בזו אחר זו והעמידו אותם בניסיונות קשים ורכים [תורה תמימה], אלא גם את חורבן בית המקדש, המכונה במקרא "צוואר", שעליו שפך ה' את חמתו [אלון בכות].
המשא הכבד הִכְשִׁיל כֹּחִי. הפרשנים מסכימים כי העוונות עצמם הם אלו שמתישים את כוחו של האדם ומכבים את זכויותיו [תורה תמימה, נחל אשכול]. ה' לא פגע בהם באופן אקטיבי, אלא פשוט סילק את השגחתו, ישב ב"שב ואל תעשה", ומסר אותם לידי כוחות ההרס והמזיקים שנבראו מתוך החטאים של עצמם [לחם דמעה, אלשיך]. יש אף המסבירים כי ה' נמנע במכוון מלעזור להם במלחמתם מול יצר הרע, כדי שיישאר להם פתחון פה והתנצלות על כך שנפלו בחטא [אלון בכות].
בסופו של דבר, נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא־אוּכַל קוּם. ישראל נמסרו לידי אויבים חזקים, כמו עשו שאוחז בעקבם ומכשיל את הליכתם [אלון בכות], או לידי אומות שמחטיאות אותם ומונעות מהם את היכולת הרוחנית לשוב בתשובה [פלגי מים]. המפרשים מוצאים בפסוק זה גם תיאור למציאות החיים המייאשת בגלות: אדם הכלוא במערכת יחסים קשה עם אישה רעה שאינו יכול לגרשה, אדם שפרנסתו תלויה בכספו וחי בחרדה מתמדת מפני יוקר המחיה, או מי שאין לו עבודה לידיו ביום, ולכן שנתו נודדת בלילה והוא קורס תחת נטל הקיום ללא יכולת תקומה [תורה תמימה].