בשעת חורבנה, ירושלים מוצאת את עצמה בבדידות מזהרת ובייאוש עמוק, כאשר סבלה אינו רק תוצאה של תבוסה צבאית, אלא גזירה אלוהית מכוונת המקיפה אותה מכל עבר.
הביטוי פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ מתפרש במקורות בכמה רבדים. ברמה המילולית, פרישת הידיים (כאשר האות בי"ת במילה "בידיה" משמשת כאות נוספת ואינה משנה את המשמעות [אבן עזרא]) מבטאת כניעה מוחלטת, תפילה, שבר וייאוש [שטיינזלץ, לחם דמעה]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפעולה פיזית של אדם המצטער, החובק, מולל ומשבר את ידיו מרוב יגון [רש"י, פלגי מים, צאינה וראינה]. מנגד, גישה אחרת מסבירה כי מכיוון שאבל חייב לשבת בדומיה, ולירושלים ממילא אין מנחמים שתוכל לדבר אליהם, היא נאלצת להשתמש בידיה כדי לרמז על כאבה בשתיקה [אלון בכות].
חז"ל והמפרשים מוצאים בפעולה זו גם ממד של מידה כנגד מידה והכרה בחטא: לו היו ישראל זוכים ופותחים את ידיהם לצדקה, לא היו נאלצים כעת לפרוש את ידיהם בצער. פרישת הידיים משולה לבן מוכה שפשט את כל עשר אצבעותיו לאות כניעה וקבלת הדין בפני אביו [תורה תמימה]. צערה של ציון מעמיק משום שהיא מבינה כי היא זו שהביאה על עצמה את הרעה במו ידיה [לחם דמעה]. פירוש נוסף מציע שפרישת הידיים מתארת התפשטות גיאוגרפית – ציון הושיטה את ידיה לעבר השכנים שסביבה בתקווה שינחמו אותה, אך לשווא [אלשיך].
התוצאה של כל אלה היא שאֵין מְנַחֵם לָהּ. במנהג העולם, שכנים קרובים באים לנחם בעת צרה, אך כאן השכנים הפכו לאויבים [לחם דמעה]. עם זאת, כמה פרשנים רואים במילה "אין" הבטחה נסתרת לעתיד. כשם שנאמר על שרה אמנו "אין לה ולד" ולבסוף נפקדה, כך העדר הנחמה בהווה הוא זמני בלבד, ועתיד להתהפך לנחמה אלוהית שלמה, כפי שניבא ישעיהו [נחל אשכול, תורה תמימה].
הסיבה להעדר הנחמה טמונה בכך שצִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו. הבדידות והשנאה אינן מקריות, אלא גזירה ישירה מאת ה'. מכיוון שישראל ירדו ממדרגתם הרוחנית ונקראו בשם "יעקב" במקום "ישראל", ה' ציווה ששכניהם יהפכו לאויביהם [אלשיך, פלגי מים]. גזירה זו התבטאה בכך שה' הושיב צוררים בסמוך ליישובים יהודיים כדי להצר להם, ואף בגלות עצמה, ה' הגלה את עמון ומואב והושיבם סמוך לישראל כדי שימשיכו ללעוג להם ולהקניטם [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה].
במצב זה, הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם. המילה נדה מתפרשת כאן כמרוחקת, בזויה ומאוסה [רש"י, שטיינזלץ, צאינה וראינה]. סילוק השכינה מתוכה הפך אותה לטמאה ומרוחקת בעיני העמים [פלגי מים, לחם דמעה], ויש אף המפרשים שירושלים עצמה היא זו שחשה טמאה ומאוסה מעצם ישיבתה בין גויים טמאים [אלשיך].
אולם, מתוך הריחוק הזה צומחת נקודת אור מפתיעה. יש הרואים במצב ה"נדה" חסד אלוהי נסתר: ה' הפך את ישראל למתועבים בעיני הגויים כדי להרחיק אותם זה מזה, ובכך למנוע מישראל להתבולל וללמוד ממעשיהם הרעים [אלון בכות]. בנוסף, כשם שנדה מעבירה טומאה למי שנוגע בה, כך המעמד הזה מבטיח שכל מי שיפגע בירושלים ויצר לה, יאשם ולבסוף ייענש על כך [אלשיך].