חורבנה של ירושלים מתואר כתהליך של עיוורון רוחני שהוביל להתרסקות חסרת תקדים, המסתיימת בזעקה נואשת להתערבות אלוהית.
הביטוי טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ מתפרש בקרב רוב הפרשנים כתיאור של חרפה פומבית וגלויה, בדומה לדם נידה הניכר על שולי הבגד, המעיד כי חטאיה של העיר נעשו בפרהסיא [רש"י, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. עם זאת, הפרשנים מציעים רבדים נוספים למושג זה. מבחינה חברתית, החטא החל בשוליים, באנשים הפשוטים ובקלי הדעת, אך משום שלא תוקן מיד, הוא התפשט עד שהגיע להנהגת העם [אלשיך]. מבחינה רוחנית, הדבר משול לאדם ההולך בטיט; אם הוא מתעלם מהלכלוך הראשוני שבשולי בגדו, לבסוף הבגד כולו נהרס [פלגי מים]. היצר הרע מתחיל את פעולתו בתפיסת שולי הבגד, ומשם מושך את האדם לעבירות חמורות [לחם דמעה]. גישה נוספת רואה בכך רמז לעוונות שאדם דש בעקביו, חטאים קלים לכאורה שהאדם מתרגל אליהם ואינו מייחס להם חשיבות [אלון בכות]. במישור הגיאוגרפי וההיסטורי, השוליים מרמזים על העבודה הזרה שהתקיימה בקצוות העיר, על ההרים הגבוהים שסביבה, או לחלופין במקום הנמוך ביותר בירושלים, בגיא בן הינום. כמו כן, ישנו רמז לכוהנים ערלים ששירתו במקדש, שכן הערלה נחשבת לשולי הבשר [תורה תמימה, לחם דמעה].
מתוך עיוורון זה, ירושלים לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ. בשעת החטא, העם התעלם לחלוטין מההשלכות העתידיות [רש"י]. הם טעו לחשוב שהטומאה נשארת רק בשוליים החיצוניים, ולא הבינו שהיא פוגמת בעצם נשמתם [לחם דמעה].
כתוצאה מחוסר ההבנה של חומרת מעשיהם, וַתֵּרֶד פְּלָאִים. משמעות המילה היא ירידה תהומית, פתאומית ובלתי נתפסת. מכיוון שהעם התעלם מההידרדרות ההדרגתית של החטא, העונש הגיע עליהם בבת אחת ושלא כדרך הטבע, בבחינת מידה כנגד מידה [אלשיך]. מאחר שהחשיבו את עצמם לצדיקים ואת חטאיהם לקלים, העונש החמור נראה להם כתעלומה וכפלא [אלון בכות]. בנוסף, כשם שהם הסתירו מעצמם את אחריתם, כך קץ הגלות נסתר מהם כעת [לחם דמעה].
במצב זה אֵין מְנַחֵם לָהּ. חורבנה היה כה ייחודי ועל טבעי, עד שלא ניתן היה למצוא שום אירוע דומה שדרכו אפשר לנחם אותה [לחם דמעה]. יש המפרשים כי המנחם הוא כינוי לשכינה שהסתלקה מהעיר [פלגי מים]. גישה אחרת מסבירה כי בדומה לאיוב, העם סירב לקבל נחמה משום שעדיין לא האמין שחטא [אלון בכות], או משום שנחמה שייכת בדרך כלל לאבלים על מתים, ואילו ירושלים סובלת ייסורי מוות בעודה בחיים [ראשון לציון].
הפסוק נחתם בזעקה: רְאֵה ה' אֶת־עָנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב. זעקה זו מושמעת מפי העיר עצמה, מפי המקונן, או מפי רוח הקודש המליצה יושר על ישראל [תורה תמימה, צאינה וראינה]. הטענה המרכזית היא שגם אם לישראל אין זכות עצמית, על ה' להתערב משום שהאויב התמלא בגאווה וחילל את שם שמים. האויב הגדיל לעשות רע מעבר למה שנגזר מלמעלה [לחם דמעה], ויש למנוע ממנו להתפאר שכוחו העצמי הוא שהחריב את העיר [אלשיך, פלגי מים]. ברובד עמוק יותר, האויב הוא השטן המקטרג, אשר מגדיל ומשבח את מעלתם הרוחנית של ישראל בפני ה', וזאת דווקא כדי שכל חטא קל שלהם יידון בחומרה רבה ויעצים את עונשם [אלון בכות].