חורבן ירושלים מצטייר כמהלך שיטתי של פירוק כוחה וטהרתה של האומה. מכת הדין מגיעה בשלבים, החל מסילוק מגיניה הרוחניים והפיזיים, דרך פלישה צבאית הרסנית, ועד לחילול העמוק ביותר של העיר שהייתה עד כה שמורה ומוגנת.
המילה סִלָּה מתפרשת בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון רמיסה ודריסה, תיאור של מחיצת איברים ממש, בדומה למטבע שנפסל וצורתו היטשטשה, או פשתן הנכתש ונסרק [רש"י, תורה תמימה, שטיינזלץ]. גישה שניה קושרת את המילה לשורש "מסילה", דהיינו פינוי וסילוק מן הדרך [אבן עזרא, פלגי מים, אלשיך].
מי הם אותם אַבִּירַי? יש המסבירים כי מדובר בגיבורי המלחמה הפיזיים [שטיינזלץ], אך פרשנים רבים רואים בהם את הצדיקים, מנהיגי הדור ואנשי הסנהדרין [פלגי מים, אלשיך, לחם דמעה]. ה' סילק ופינה את הצדיקים מירושלים עוד בטרם החורבן. סילוק זה נועד להגן עליהם כדי שלא יחזו ברעה העתידה לבוא [נחל אשכול], או משום שהדור חטא ואיבד את זכותו לצעוד ב"מסילה" הבטוחה של הצדיקים [תורה תמימה]. יש המוסיפים כי טרם החורבן, הצדיקים הפכו להיות מבוזים ומושפלים בעיני העם [אלון בכות].
המילה בְּקִרְבִּי רומזת כי הפורענות החלה במלחמות אחים פנימיות בתוך העיר [לחם דמעה]. מנגד, יש המפרשים זאת כנחמה פורתא: גם כאשר החל סילוק הצדיקים, השכינה עדיין שרתה בתוך העיר [אלשיך, לחם דמעה].
לאחר סילוק הגיבורים, ה' קָרָא עָלַי מוֹעֵד. משמעות הביטוי היא זימון של צבאות אויב רבים לנקודת כינוס אחת כדי לתקוף, גזרה שהגיעה ישירות מאת ה' ולא רק מידי האויב [רש"י, פלגי מים, שטיינזלץ, לחם דמעה]. לצד הפירוש הצבאי, הפרשנים קושרים את המועד לתאריך היסטורי קונקרטי – תשעה באב. זהו היום שבו חזרו המרגלים והעם בכה בכיית חינם במדבר, ולכן קבע ה' יום זה כמועד לפורענות ובכייה לדורות [רש"י, תורה תמימה, אלשיך]. מנקודת מבט שמימית ונסתרת, יש המסבירים כי המילה מועד מבטאת דווקא זמן של ייחוד עליון או שמחה בפמליה של מעלה בעת מותם של הצדיקים, ייחוד רוחני שנועד להעניק לישראל כוח ותקווה לשרוד את שנות הגלות הקשות [נחל אשכול, אלון בכות].
מטרת הזימון הייתה לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי. אלו הם הצעירים הטהורים שטרם טעמו טעם חטא. לאחר שהגיבורים והצדיקים כבר אינם, נותרו הבחורים חשופים ונשברו בקלות בידי האויב. מותם של צעירים אלו נחשב לקשה ומר כחורבן בית המקדש עצמו [תורה תמימה, לחם דמעה].
בסיומו של הפסוק מופיע הדימוי הקשה גַּת דָּרַךְ. הגת היא היקב שבו דורכים על ענבים. בדומה לענבים הנרמסים כדי להוציא את יינם, כך נרמסו בני ישראל תחת רגלי האויב ודמם נשפך כיין [רש"י, שטיינזלץ, צאינה וראינה]. דימוי זה משקף גם את מידת הדין: ה' סייע לאויב להחריב את המקדש, עד שהדבר נחשב כאילו ה' בעצמו דרך והשפיל את ההיכל [תורה תמימה]. פירוש נוסף ממשיל את הצעירים לענבים שהקדימו להבשיל, ונלקחו אל הגת מוקדם כדי שלא יספיקו להתקלקל ולחטוא [אלון בכות].
רמיסה זו כוונה לִבְתוּלַת בַּת־יְהוּדָה. כינוי זה מתייחס לשבט יהודה כולו, כאשר הבתולה היא העיר ירושלים [אבן עזרא, שטיינזלץ]. היא מכונה כך משום שעד לאותו רגע הייתה שמורה, ואף אומה זרה לא שלטה בה וחיללה אותה [לחם דמעה]. במישור המילולי והכואב, הפסוק מתאר את הטרגדיה של הנערות: לאחר שכל הגברים והבחורים נהרגו, נותרו הבתולות חסרות מגן. הן חוללו בידי האויבים, או שקמלו והתעלפו מיגון כענבים המצטמקים בגת ללא תוחלת [לחם דמעה].