קינתו של ירמיהו נפתחת בזעקת שבר ובתדהמה עמוקה על הניגוד החריף שבין עברה המפואר של ירושלים לבין ההווה החרב והמושפל שלה.
המילה הפותחת, אֵיכָה, מבטאת פליאה עמוקה כיצד קרה אסון כזה. הפרשנים חלוקים במשמעותה המדויקת של מילה זו: יש הרואים בה ביטוי של קינה וצער עמוק, ויש הרואים בה לשון של תוכחה [תורה תמימה]. שלוש פעמים בהיסטוריה המקראית השתמשו נביאים במילה "איכה", וכל אחת מהן משקפת שלב אחר בחיי העם. משה רבנו אמר "איכה אשא לבדי" כאשר ראה את ישראל בשיא תפארתם ושלוותם; ישעיהו זעק "איכה היתה לזונה" כשראה את העם מתדרדר מבחינה מוסרית; וירמיהו מקונן "איכה ישבה בדד" כשהוא רואה את העם בשפל ניוולו וחורבנו [נחל אשכול, לחם דמעה, אלשיך]. בנוסף, הקינה כאן מקבילה לקינתו של אלוהים על אדם הראשון: כשם שאדם חטא וגורש מגן עדן וה' קרא אליו בתוכחה "איכּה", כך ישראל חטאו, גורשו מארצם, והנביא מקונן עליהם "איכה" [תורה תמימה].
מבנה הפסוק שוזר לאורכו את הטרגדיה מול תפארת העבר. הנביא אינו מציג רק את החורבן, אלא קוטע אותו פעם אחר פעם בתיאור מעלותיה הקודמות של העיר. טכניקה זו נועדה לעורר את הבכי מחדש בכל פעם, שכן זיכרון העבר מעצים את כאב ההווה [ראשון לציון]. כמו כן, תיאור הבדידות והאלמנות מצביע על שבר חסר תקדים בעוצמתו, בעוד שהפיכתה לעיר המעלה מס היא טרגדיה רק ביחס למעמדה הקודם והנישא, ולכן היה חשוב להדגיש קודם לכן שהיא הייתה שרה במדינות [פלגי מים].
יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם
ירושלים, שהייתה בעבר רַבָּתִי עָם – עיר הומה, מאוכלסת בצפיפות ומלאה בהמוני אדם שהיו מתחתנים צעירים ופרים ורבים [תורה תמימה, לחם דמעה] – הפכה להיות מבודדת וריקה מיושביה [רש"י, שטיינזלץ]. ישיבתה בָדָד מתוארת כמצבו של מצורע שחטא ונגזר עליו לשבת מחוץ למחנה [אלשיך]. זהו היפוך טרגי של הברכה: בעבר התברכו ישראל "וישכון ישראל בטח בדד" – בדידות של ייחוד, ביטחון והבדלה חיובית מהגויים, אך כעת הבדידות הפכה לקללה של עזובה ושממה [תורה תמימה, אלון בכות]. מעבר למובן הפיזי, ישיבת הבדד מתייחסת גם לשכינה עצמה, שנותרה בודדה בירושלים כציפור שגוזליה נלקחו ממנה, בעוד בניה גלו [תורה תמימה].
האות יו"ד הנוספת במילים רַבָּתִי וכן שָׂרָתִי, נהגית במלעיל כדי להדגיש שאין מדובר ביו"ד השייכות (כלומר, לא "הרבה שלי" או "השרה שלי"), אלא בתוספת דקדוקית המפארת את השם [אבן עזרא]. עם זאת, יש הדורשים את האות יו"ד כקולו של ה' המעיד כי העיר הייתה חשובה ורבת ערך כלפיו [פלגי מים], או כרמז לירושלים של מעלה שגם היא מתאבלת [לחם דמעה].
הָיְתָה כְּאַלְמָנָה
הפסוק מדייק לומר שהעיר היא רק כְּאַלְמָנָה ולא אלמנה ממש. רוב הפרשנים מסכימים כי הדימוי הוא לאישה שבעלה נסע למרחקים מעבר לים, אך דעתו לחזור אליה. כלומר, ה' לא עזב את ישראל לנצח ולא ניתק את הקשר לחלוטין, וישנה תקווה לגאולה [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. האלמנות מתבטאת בכך שהעיר נותרה ללא השגחה גלויה, ללא רוח הקודש וללא נבואה [פלגי מים], אך רוחו של הבעל עדיין נסתרת בתוכה, שכן השכינה מעולם לא זזה מכותל המערבי [לחם דמעה, אלשיך, אלון בכות].
רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס
גדלותה של ירושלים לא הייתה רק במספר תושביה, אלא גם במעמדה. היא הייתה רַבָּתִי בַגּוֹיִם – חשובה, מכובדת וגדולה בדעות ובחכמה יותר משאר העמים [תורה תמימה, אבן עזרא, לחם דמעה]. היא הייתה שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת – עיר בירה שלטת שגבתה מסים ודורונות ממדינות אחרות, ושאנשיה זכו לעמדות הנהגה ושררה בכל מקום שאליו הגיעו [שטיינזלץ, צאינה וראינה, תורה תמימה, אלון בכות].
כעת, התהפך הגלגל והיא הָיְתָה לָמַס. העיר ששלטה באחרים הפכה כפופה ומשועבדת, ונאלצת לשלם מסים כבדים לשליטים זרים [שטיינזלץ, לחם דמעה]. מבחינה דקדוקית, האות למ"ד במילה לָמַס מנוקדת בפתח, המבליע בתוכו את ה"א הידיעה (להמס) [אבן עזרא, מנחת שי]. מעבר למשמעות הכלכלית והמדינית, המילה מס רומזת גם לכך שלבם של ישראל נמס מרוב צרות וייסורים, ושהשעבוד לגויים בא כעונש על כך שהפרו את התנאי והמס שקיבלו על עצמם במעמד הר סיני – להיות עבדים לה' [תורה תמימה]. יש המבחינים מבחינה היסטורית בין חלקי הפסוק: "ישבה בדד" מתייחס לשנים שבהן ירושלים עמדה בחורבנה המוחלט ללא תושבים, בעוד ש"היתה למס" מתאר את התקופות שבהן יהודים חזרו לגור בה, אך חיו תחת עול של מסים ורדיפות מצד השלטון הזר [לחם דמעה].