יצא לכם פעם לראות מקום שהיה תמיד מלא באנשים, ברעש ובשמחה, ופתאום הפך להיות שקט וריק לגמרי? כך בדיוק הרגיש הנביא ירמיהו כשהוא הסתכל על ירושלים. הוא היה כל כך מופתע ועצוב מההבדל העצום בין העבר המפואר של העיר לבין המצב העצוב שלה עכשיו, עד שהוא זועק בכאב אֵיכָה. המילה הזו מבטאת פליאה גדולה: איך יכול להיות שדבר כזה קרה?
ירמיהו נזכר שפעם ירושלים הייתה רַבָּתִי עָם, כלומר עיר צפופה ומלאה בהמוני אנשים. אבל עכשיו היא יָשְׁבָה בָדָד, עזובה, מבודדת וריקה מיושביה. הוא מתאר את העיר ואומר שהיא הָיְתָה כְּאַלְמָנָה. חשוב לשים לב שהוא לא אומר שהיא באמת אלמנה, אלא רק מדמה אותה לאלמנה. למה הכוונה? זה מזכיר אישה שבעלה נסע לארץ רחוקה, אבל הוא בהחלט מתכנן לחזור אליה. כך גם ה' לא עזב אותנו לנצח. הקשר שלנו איתו לא ניתק, ותמיד יש לנו תקווה לגאולה.
בעבר, ירושלים לא הייתה סתם עיר גדולה. היא הייתה רַבָּתִי בַגּוֹיִם וגם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת, כלומר עיר בירה חשובה, מכובדת וחכמה מאוד, ששלטה על מקומות אחרים וקיבלה מהם מתנות ומסים. אבל עכשיו הגלגל התהפך, והעיר החזקה ששלטה באחרים הָיְתָה לָמַס, כלומר היא נכבשה, והיא זו שצריכה לשלם מסים כבדים לשליטים זרים. הזיכרון של כל הטוב שהיה פעם, גורם לכאב על מה שקרה עכשיו להיות מורגש הרבה יותר.