איכה, פרק א׳, פסוק ב׳

יצא לכם פעם להרגיש כל כך עצובים עד שהדמעות פשוט לא הפסיקו לרדת? ככה בדיוק מרגיש עם ישראל אחרי חורבן בית המקדש. ירושלים דומה לאישה בודדה ועצובה שיושבת ובוכה בלי הפסקה. המילים בָּכוֹ תִבְכֶּה מופיעות פעמיים כדי להראות לנו עד כמה הכאב גדול, וכדי להזכיר לנו את שני בתי המקדש שנחרבו. היא בוכה, נחה מעט כדי לנשום, ומיד חוזרת לבכות. הבכי הזה קורה דווקא בַּלַּיְלָה, כי זה הזמן שבו בית המקדש עלה באש. בנוסף, ביום אפשר לפעמים לדבר עם חברים ולשכוח קצת מהעצב, אבל בלילה, כשהכל שקט וכולם ישנים, היא נשארת לבד והצער רק מתגבר. מרוב שהיא בוכה ברצף, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ כל הזמן והיא אפילו לא מספיקה לנגב אותה. נראה שהמצב כל כך קשה עד שאֵין־לָהּ מְנַחֵם, אבל המילים האלה גם שומרות לנו תקווה קטנה בלב: עכשיו אמנם אין לה נחמה, אבל בעתיד ה' בעצמו יבוא לנחם אותה. הכאב הכי גדול שלה מגיע דווקא מִכׇּל־אֹהֲבֶיהָ, כלומר מהמדינות השכנות שפעם עשו איתה שלום והבטיחו לעזור. ברגע האמת, כשהיה לה קשה, כׇּל־רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים, עזבו אותה והשאירו אותה לגמרי לבד.