איכה, פרק א׳, פסוק ב׳

כנסת ישראל שוקעת באבל מתמשך על חורבן המקדש וצרות העבר, ולכן היא בָּכוֹ תִבְכֶּה ללא הפסקה בעוצמה המעוררת גם את הבריאה להשתתף בצערה. היא בוכה דווקא בַּלַּיְלָה, הזמן שבו הוצת המקדש, שבו בדידותה מתעצמת והיא יכולה להסתיר את בושתה מעיני זרים. מתוך כך, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ נוזלת תדיר וצורבת את פניה ללא יכולת לנגבה, בדומה לבחוריה השבויים שידיהם כפותות. תחושת הייאוש גוברת כי אֵין־לָהּ מְנַחֵם אנושי שיפיג את צערה, אף שהדבר רומז לכך שבעתיד ה' עצמו ינחמה. האכזבה מגיעה לשיאה מִכׇּל־אֹהֲבֶיהָ שנטשו אותה, שכן כׇּל־רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים, החל מהמדינות בעלות בריתה, דרך נביאי השקר, ועד למלאכי השרת שהפכו לאויבים והציתו את המקדש בעצמם.