כנסת ישראל, המדומה לאלמנה חסרת ישע, שוקעת באבל עמוק ומתמשך שאין לו סוף, כאשר עברה מהדהד אל תוך הווה של חורבן ובדידות.
המילה בָּכוֹ נכתבה באות וי"ו במקום בה"א, תופעה דקדוקית שבה אותיות אהו"י מתחלפות זו בזו [אבן עזרא]. הכפילות הלשונית בָּכוֹ תִבְכֶּה מצביעה על עוצמת הכאב ועל רצף של צרות. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בשתי בכיות היסטוריות על שני בתי המקדש שנחרבו. יש המוצאים בכפילות זו רמז לבכי על שתי הממלכות, יהודה ועשרת השבטים, או על חטא העגל במדבר ושני עגלי ירבעם שהובילו לפילוג ולחורבן [תורה תמימה]. פירוש נוסף מציע כי הכפילות מלמדת שהיא בוכה ומבכה אחרים עמה – את ה', את מלאכי השרת, השמים והארץ ואף את אומות העולם [תורה תמימה]. צערה כה כבד עד שאינה פוסקת, אלא בוכה, שוהה מעט כדי להסדיר נשימתה, וחוזרת לבכות [אלשיך].
הבחירה לבכות בַּלַּיְלָה נושאת משמעויות היסטוריות ונפשיות כאחד. מבחינה היסטורית, המקדש הוצת בשעות הערב ונשרף במהלך הלילה [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. כמו כן, הלילה מחזיר אותה אל חטא המרגלים שאירע בליל תשעה באב, עליו אמר ה': "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות" [רש"י, תורה תמימה, אלון בכות]. מבחינה נפשית, כאלמנה בודדה, ביום היא עשויה למצוא הסחה מסוימת בשיחה עם חברותיה, אך בלילה, כשהיא נותרת לבדה, צערה מתגבר [צאינה וראינה]. הלילה הוא גם זמן של מסתור שבו היא יכולה להסתיר את דמעותיה מעיני זרים מתוך תחושת בושה [שטיינזלץ, לחם דמעה, אלשיך]. עם זאת, דווקא קול הבכי הנשמע בדממת הלילה מהדהד למרחקים ומעורר את השומעים להשתתף בצערה, ואפילו הכוכבים והמזלות בוכים עמה [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה].
מתוך הבכי הבלתי פוסק, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ – דמעותיה נוזלות תדיר והיא אינה מספיקה לנגבן [רש"י, צאינה וראינה, ראשון לציון]. הדמעות המלוחות צורבות את לחייה ומשאירות בהן סימנים ככוויה [תורה תמימה, אלשיך]. המילה לֶחֱיָהּ נדרשת על ידי הפרשנים גם כרמז לאלו שאבדו לה: כוהניה (שקיבלו את הלחי מן הקורבנות), גיבוריה (כרמז ללחי החמור של שמשון), שופטיה (שהוכו על הלחי), ובחוריה הצעירים שנשבו, ידיהם נכפתו לאחור, ודמעותיהם נשרו על לחייהם ללא יכולת לנגבן [תורה תמימה]. למרות ששערי דמעה לעולם אינם ננעלים, דמעתה נותרת על לחייה ואינה מביאה מזור מיידי [לחם דמעה, אלון בכות].
מצבה כה מיואש עד כי אֵין־לָהּ מְנַחֵם. היא מסרבת לקבל תנחומים מבני אדם או מנביאים, משום שפגיעתה הגיעה ממקורות עליונים [לחם דמעה]. ואולם, יש המדייקים בלשון הפסוק ומוצאים בה נקודת תקווה: הביטוי "אין לה" בהווה, מרמז על כך שבעתיד "הווה לה" – כלומר, יהיה לה מנחם, והוא ה' בעצמו שיבוא לנחמה [תורה תמימה, חומת אנך].
המקור לאכזבתה העמוקה ביותר מגיע מִכׇּל־אֹהֲבֶיהָ וכן מתוך כך שכׇּל־רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. הפרשנים מזהים את הבוגדים הללו במספר רובדים. במישור הפוליטי, אלו בעלות בריתה והמדינות השכנות שזנחו אותה בשעת מפלתה [שטיינזלץ, צאינה וראינה, לחם דמעה]. במישור הדתי, אלו אלילי הגויים שעבדה ונביאי השקר שהבטיחו לה שלום, וברגע האמת התגלו כמשענת קנה רצוץ שהובילה לאובדנה [פלגי מים, לחם דמעה, אלשיך]. ברובד העליון והמצמרר ביותר, ה"רעים" שבגדו הם מלאכי השרת, מיכאל וגבריאל, שתפקידם המסורתי היה להגן על ישראל וללמד עליהם זכות. בשעת החורבן הם נהפכו לאויבים של ממש, ועל פי המדרש, הם אלו שנטלו את לפידי האש והציתו את בית המקדש במו ידיהם [תורה תמימה, פלגי מים, לחם דמעה, אלשיך].