קולה של ירושלים, הממזג כאב אישי עמוק עם הטרגדיה הלאומית, פונה אל ה' בזעקה מתוך משבר פיזי ורוחני אנוש. הניגוד ההיסטורי בולט ומכאיב: אילו היו ישראל זוכים, ה' היה יוזם את ישועתם ואומר "ראה ראיתי את עני עמי" כפי שעשה במצרים, אך משלא זכו, האומה נאלצת להתחנן ולבקש בעצמה "רְאֵה ה' כִּי צַר לִי" [תורה תמימה].
הזעקה מתארת ייסורים גופניים קשים. הפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת הביטוי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ. הגישה המרכזית היא שמדובר בהתכווצות, הצטמקות והתחממות של האיברים הפנימיים מרוב כאב, בדומה לגושי עפר או לאיבריה של חיה שנכוותה באש [רש"י, שטיינזלץ, צאינה וראינה, תורה תמימה]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון חומר וטיט, כלומר המעיים עכורים כמים או כיין עכור בשל הבכי הרב [אבן עזרא], או שהם נהרסו והתבלבלו לחלוטין [תורה תמימה].
הסערה הפנימית ממשיכה בתיאור נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי. מהפך רגשי זה אינו תירוץ לכך שהחטא נעשה מתוך בלבול או שיבוש הדעת, אלא הוא עונש ישיר על המרי נגד ה' [תורה תמימה]. עם זאת, יש הרואים בהיפוך הלב תהליך חיובי של חזרה בתשובה, אף על פי שהייסורים עדיין נמשכים [פלגי מים].
ההכרה בחטא מודגשת במילים כִּי מָרוֹ מָרִיתִי. הכפילות הלשונית מצביעה על מרי כפול ומתמשך נגד ה'. תובנה זו משנה את מוקד הקינה: המקונן עוזב את הצער על הבחורים והבתולות שהלכו בשבי, ומתמקד במועקה אישית ופנימית על עצם חומרת החטא הכפול [אלשיך].
הפסוק נחתם בתיאור מציאות של אימה חסרת מוצא. מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב, חרבו הפיזית של האויב זורעת הרג בחוצות [רש"י, שטיינזלץ, צאינה וראינה], עונש המהדהד את חרב ההרג שהכתה בעם לאחר חטא עגל הזהב [אלון בכות]. במקביל, בַּבַּיִת כַּמָּוֶת, בתוך הבתים פנימה אין כל מחסה. שוררת שם אימת מוות משתקת [שטיינזלץ, תורה תמימה], המפורשת גם כאימה מפני שדים, מזיקים ומלאכי מוות [רש"י]. מציאות כפולה זו היא התגשמות קשה של קללת משה בתורה "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה", אלא שכאן המצב חמור אף יותר, שכן האימה בבית אינה רק פחד, אלא ממש כמוות עצמו [תורה תמימה, אלשיך], עונש פנימי המקושר לחטא בעל פעור שפגע בתוך גופו של האדם [אלון בכות].