איכה, פרק א׳, פסוק כ׳

ירושלים פונה אל ה' בזעקה מתוך משבר אנוש ומתחננת רְאֵה ה' כִּי צַר לִי, שכן בניגוד לעבר היא אינה זוכה לישועה ביוזמה אלוהית ונאלצת לבקש אותה בעצמה. היא מתארת ייסורים גופניים קשים שבהם מֵעַי חֳמַרְמָרוּ, כלומר איבריה הפנימיים מתכווצים ובוערים מכאב, או שנעשו עכורים ונהרסו מרוב בכי. הסערה הפנימית ממשיכה בתחושה כי נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי, מהפך רגשי המהווה עונש או תהליך של חזרה בתשובה על חטאיה, תוך שהיא מודה כִּי מָרוֹ מָרִיתִי על מרי כפול ומתמשך כלפי ה'. המציאות סביבה היא של אימה חסרת מוצא, שכן מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב האויב הזורעת הרג, ובמקביל בַּבַּיִת כַּמָּוֶת, כאשר גם בפנים אין מחסה ושוררת שם אימת מוות משתקת.