איכה, פרק א׳, פסוק ז׳

מתוך ייסורי הגלות והצער, זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם את יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ, זיכרון המהווה גם הכאה על חטא על המרד בה' ועל העוולות החברתיות שעשתה. הפער בין ההווה המושפל לבין כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם, בין אם מדובר באוצרותיה הגשמיים והרוחניים ובין אם מדובר בחטאים שחמדה להם בעבר, מעצים את תחושת האובדן. בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד־צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ, מתברר שישראל נותרו בודדים, וכל העמים שכיבדו אותם בעבר מתוך אינטרס אינם מושיטים יד לעזרה. כאשר רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ, הם לעגו על השבתת שמחתה ועל האבסורד שבהקפדתה על מצוות כמו שבת ושמיטה דווקא עכשיו בגלות. בנוסף, יש המסבירים כי האויבים שמחו על כך שגדול הדור יצא מן העיר, מה שסימל את אובדן כוחה והדרה.