קרה לכם פעם שבניתם ארמון מפואר בחול, ופתאום בא גל ושטף אותו לגמרי? כשאתם עומדים שם וזוכרים כמה יפה וגדול היה הארמון שלכם, הזיכרון הזה גורם לכם להרגיש אפילו יותר עצובים. זה בדיוק מה שהרגישו תושבי ירושלים. כשהם נמצאים רחוק מהבית, בתקופה קשה של צער עמוק שנקראת יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ, הם מתחילים להיזכר בעבר.
הם נזכרים בביטוי כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ, כלומר בכל האוצרות והדברים הטובים שהיו להם מִימֵי קֶדֶם. זה ממש כמו בן עשירים שגדל בבית עם כל מה שצריך, ופתאום מוצא את עצמו הולך יחף ומתגעגע לבית החם של אביו. כשזוכרים את העבר המפואר, העצב של ההווה מורגש הרבה יותר.
המצב הקשה הזה מתואר במילים בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד־צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ. פעם, כשעם ישראל היה חזק בארצו, אף אחד לא העז להתעסק איתו. אפשר לדמיין את זה כמו שור גדול וחזק שכולם פוחדים להתקרב אליו, אבל ברגע שהוא נופל, כולם ממהרים לפגוע בו ואף אחד לא מושיט יד לעזרה. כל העמים שפעם כיבדו את ישראל, הפנו להם עורף.
ומה עשו האויבים? רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ. המילה מִשְׁבַּתֶּהָ מתארת מצב שבו השמחה פסקה ונעצרה. האויבים פשוט עמדו וצחקו. הם לעגו לעם ישראל על כך שדווקא עכשיו, כשהם רחוקים מהבית, הם מתאמצים כל כך לשמור את השבת. האויבים גיחכו ואמרו לעצמם שזה ממש מצחיק שעכשיו בני ישראל מקפידים על השבת, אחרי שדווקא כשישבו בביטחון ושלווה בארצם הם זלזלו בה.