יצא לכם פעם לחשוב מה קורה כשהמנהיגים החזקים ביותר מאבדים פתאום את הדרך? אחרי שירושלים נפגעה, משהו עמוק השתנה בה. העיר איבדה את כׇּל־הֲדָרָהּ, כלומר את היופי המיוחד שלה. היופי הזה לא היה מורכב רק מבניינים מרשימים, אלא בעיקר מהתחושה המיוחדת של נוכחות ה׳ שהייתה שם. למרות שהמצב היה נראה עצוב, חשוב לדעת שה׳ כל כך אוהב את העם שלו, ולכן הנוכחות שלו מעולם לא עזבה לחלוטין את העיר מִבַּת־צִיּוֹן, שהיא ירושלים.
המנהיגים והשרים של העיר, שהיו רגילים להיות חזקים ובטוחים בעצמם, הפכו להיות חלשים ואבודים. מסופר שהָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים אשר לֹא־מָצְאוּ מִרְעֶה. דמיינו אילים שמחפשים אוכל בשדה יבש ולא מוצאים שום עשב לאכול. כך היו המנהיגים, רעבים, עייפים ובלי כיוון. בגלל הרעב והחולשה, הם נאלצו ללכת ולברוח בְלֹא־כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף. לא היה להם כוח בגוף בגלל חוסר במזון, אבל גם לא היה להם כוח בלב לעמוד מול האויבים. הם היו כל כך מותשים עד שברחו בבהלה. אבל גם בתוך התקופה הקשה הזו של הבריחה מפני כל רוֹדֵף, מסתתרת הבטחה משמחת לסוף טוב: החכמים מלמדים אותנו שכשם שהקושי באותם ימים היה גדול ושלם, כך גם הגאולה והישועה שה׳ יביא לנו בעתיד יהיו שלמות וגדולות בדיוק באותה מידה.