בימי החגים, כתיקונם, היו הדרכים לירושלים עמוסות והומות אדם, אך עם החורבן התחלפה שמחת העלייה לרגל בדממה מקפיאה. הנביא מצייר תמונה של מעגלי יגון ההולכים ונסגרים על העיר, החל מהדרכים המובילות אליה, דרך שעריה, אל האנשים שבתוכה, ועד לעיר עצמה שנותרה בבדידותה.
דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד. המילה מוֹעֵד מתפרשת ככינוי לעולי הרגלים שהיו מגיעים בחגים [רש"י, ביאור שטיינזלץ], או ככינוי לבית המקדש עצמו שאליו היו כולם נועדים ומתקבצים [אבן עזרא]. הפרשנים מסבירים כי האבל של הדרכים בא לידי ביטוי פיזי בכך שהן העלו עשבים שוטים, בדומה לאבל המגדל את שער ראשו, שכן אין איש פוסע ורומס את הצמחייה [לחם דמעה, צאינה וראינה]. אולם, האבל הוא גם רוחני: כל נברא בעולם מבקש למלא את תפקידו, והדרכים מתאבלות על כך שניטלה מהן זכותן לשמש כנתיב של קדושה עבור עולי הרגל אל הר ה׳ [תורה תמימה]. יש המפרשים כי האבלים האמיתיים הם המלאכים שנבראו מצעדיהם של ישראל בדרך למצווה [אלשיך], ואף האבנים והעצים עצמם, שניחנו ברוחניות המאפשרת להם לבכות [לחם דמעה]. עונש זה של שממון הדרכים בא על ישראל מידה כנגד מידה, משום שזלזלו ובטלו את מצוות העלייה לרגל [פלגי מים].
בעקבות שממון הדרכים, כָּל־שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין (המילה שׁוֹמֵמִין מסתיימת באות נו"ן במקום מ"ם, כדרך לשון הרבים במקרא [אבן עזרא]). השערים, שבעבר היו כה יפים עד שעולי הרגל היו עוצרים ומשתהים בפתחם רק כדי להתפעל מהדרי הבנייה, הפכו לעזובים ונהרסו [לחם דמעה]. מבחינה הלכתית, מכיוון שפסקה תנועת ההמונים, בטלה הגדרת הרחובות כ"רשות הרבים", וממילא לא היה עוד צורך בשערים שינעלו את העיר [אלון בכות].
היגון ממשיך פנימה אל משרתי בקודש: כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים. הכהנים כואבים את הפסקת עבודת הקורבנות, שבעקבותיה איבדו לא רק את מתנות הכהונה שמהן התפרנסו [תורה תמימה], אלא גם את תוספת הקדושה שהייתה שורה עליהם בזמן העבודה במקדש [פלגי מים].
המעגל הבא הוא בְּתוּלֹתֶיהָ נוּגוֹת. המילה נוּגוֹת נגזרת משורש יָגוֹן ותוגה [רש"י, אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהנשים הצעירות מתאבלות על ביטול ימי השמחה, חמישה עשר באב ויום הכיפורים, שבהם היו יוצאות לחולל בכרמים [לחם דמעה, צאינה וראינה]. ימים אלו ניתנו לנשים בזכות כך שלא חטאו בחטא העגל, אך משקלקלו גם הן והחלו לעבוד עבודה זרה, בטלה שמחתן [אלון בכות]. מעבר לכך, ללא ההתכנסות ההמונית ברגלים, איבדו הבתולות את ההזדמנות למצוא זיווג ונותרו בודדות [לחם דמעה]. באופן טרגי וקשה יותר, יש המפרשים כי היגון נובע מכך שהנערות נפלו קורבן לאונס והתעללות אכזרית מצד האויב [תורה תמימה, לחם דמעה].
לצד הפירוש המילולי, יש הסוברים כי "בתולותיה" הוא דימוי להמון העם שאיבד את קדושתו [פלגי מים], או לתלמידי החכמים והאנשים המכובדים, שפניהם היו מאירות ויפות כבתולות, ובעקבות הצרות הפכו חיוורים וצהובים כשעווה [תורה תמימה].
במבט רחב, יש המזהים בפסוק זה רמז לקריסת שלושת העמודים שעליהם העולם עומד: השערים המצוינים בהלכה רומזים לביטול התורה, הכהנים הנאנחים מצביעים על ביטול העבודה, והיעדר עולי הרגלים מסמל את חסרונה של גמילות החסדים שהייתה נהוגה במועדים [לחם דמעה].
בסופו של דבר, לאחר תיאור צערם של הדרכים, השערים, הכהנים והנערות, חותם הפסוק בבדידותה של העיר: וְהִיא מַר־לָהּ. ציון מרירה על כך שנשרפה ונהרסה עד היסוד [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. אף שדרך העולם היא שצרת רבים מהווה חצי נחמה, ציון נותרה בתוקף מרירותה כאילו היא סובלת לבדה [לחם דמעה]. הטרגדיה מתעצמת לנוכח העובדה שציון בוכה ומתאבלת על צרתם של כלל ישראל, אך איש אינו בוכה על חורבנה שלה; בני יהודה הגולים השתקעו בין הגויים ואינם חולקים עמה את כאבה, ולכן, בסופו של דבר, רק "היא מר לה" [לחם דמעה, ראשון לציון].