איכה, פרק א׳, פסוק ד׳

נסו לדמיין מקום שתמיד מלא באנשים, רעש ושמחה, כמו רחוב ראשי בערב חג. פתאום, ביום אחד, הכל הופך לשקט וריק לגמרי. זה בדיוק מה שקרה לירושלים. פעם, בימי החגים, הדרכים היו עמוסות באנשים שעלו לבית המקדש. אבל עכשיו, דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד. המילים בָּאֵי מוֹעֵד מתארות את עולי הרגל שהיו מגיעים בחגים. הדרכים כל כך ריקות ועצובות, עד שגדלים עליהן עשבים פראיים, כי כבר אין מי שצועד עליהן בדרך למצווה. משם העצב ממשיך אל הכניסה לעיר. פעם אנשים היו עוצרים ליד השערים היפים של ירושלים רק כדי להתפעל מהם, אבל עכשיו כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, הכל עזוב והרוס. כשנכנסים פנימה, רואים את האנשים. כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים ובוכים, כי הם איבדו את עבודת הקודש בבית המקדש ומתגעגעים אליה. גם בְּתוּלֹתֶיהָ נוּגוֹת, כלומר הנערות הצעירות מלאות בעצב. פעם, בימים מיוחדים ושמחים, הן היו יוצאות לשמוח יחד, אבל עכשיו ימי השמחה האלה בוטלו. בסופו של דבר, אחרי שרואים את הדרכים, השערים והאנשים, מבינים את הבדידות הגדולה של העיר עצמה. וְהִיא מַר לָהּ, ירושלים מרגישה מרירות עצומה. היא נהרסה ונשארה לגמרי לבד עם הכאב שלה, מבלי שאיש מנחם אותה.