התקוות ההיסטוריות של עם ישראל מתהפכות בפסוק זה. בעוד שבעבר נאמר על יציאת מצרים "שמעו עמים ירגזון" מתוך יראה מפני ישראל, כעת המציאות היא שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי – האומות שומעות רק את אנחת השבר [תורה תמימה]. הכאב מתעצם מכך שהצרה מתרחשת בגלוי ולעיני כל העולם, ובכל זאת אֵין מְנַחֵם לִי, ואיש אינו מציע תנחומים [פלגי מים, לחם דמעה].
המציאות קשה אף יותר, שכן כָּל־אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ. האויבים לא רק מתעלמים מן הכאב, אלא ששים ושמחים לאיד [שטיינזלץ]. שמחה זו תורגמה לאכזריות בפועל: בזמן החורבן, כל עמי הסביבה סגרו את דרכי המילוט והסגירו את הפליטים היהודים לידי מחריביהם. בדומה לכנעני מלך ערד, שניצל את שעת האבל על מות אהרן כדי לצאת למלחמה, כך העמים ניצלו את שעת השבר כדי להכות בישראל [תורה תמימה].
הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להסבר השמחה העמוקה של האויבים, המתבססת על ההכרזה כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ:
גישה אחת מסבירה שהשמחה לאיד נובעת מתחושת צדקנות של האומות. האויבים מבינים שהחורבן אינו מקרי, אלא גזירה מאת ה' כעונש על חטאי ישראל. לכן, הם תופסים את עצמם כשלוחים המבצעים את רצון ה', ומאמינים שהם חסינים מעונש על מעשיהם האכזריים, בניגוד לאימפריות עבר שפעלו על דעת עצמן [לחם דמעה, אלשיך, אלון בכות]. יתרה מכך, יש מן הגויים שניצלו עובדה זו כדי ללעוג ולטעון שהחורבן מוכיח שהכל גזור מראש ואין לאדם בחירה חופשית [אלון בכות].
גישה שניה תולה את השנאה בהיבדלות החברתית והדתית. ה' הוא שגרם לאיבה העמוקה הזו בכך שציווה על עם ישראל להתרחק מן הגויים, ואסר עליהם לאכול מפתם, לשתות מיינם ולהתחתן בהם. אילו היו ישראל מתבוללים בעמים, היו הגויים מרחמים עליהם בשעת צרתם כקרובי משפחה, אך ההפרדה שגזר ה' היא שהולידה את הניכור והשמחה לאיד [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה].
מתוך תחושת חוסר האונים, הופך הפסוק לזעקה למשפט צדק. המילה הֵבֵאתָ מתפרשת כמשאלה ובקשה – "הלוואי ותביא" [אבן עזרא]. כנסת ישראל מזכירה לה' את הכלל "בנפול אויבך אל תשמח... פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". מכיוון שהאומות חטאו בשמחה לאיד, ראוי שה' יסיר את חרון אפו מישראל ויעביר אותו אליהן [נחל אשכול, אלשיך].
הבקשה היא שה' יחיש את יוֹם־קָרָאתָ – אותו יום מועד של פורענות שנקבע ונחזה מראש על ידי הנביאים לכל אומה ואומה [רש"י, שטיינזלץ, אלשיך]. תכלית הבקשה היא וְיִהְיוּ כָמֹנִי, כלומר שהאויבים ייענשו בייסורים דומים ויחוו את אותה רעה [רש"י, שטיינזלץ]. עם זאת, מודגש כי הבקשה היא שיהיו כמו ישראל בצרה ובעונש בלבד, אך לא יזכו להבטחת הגאולה והרווחה העתידית [תורה תמימה].
מנגד, קיימת דעת מיעוט המעניקה סיום חיובי ורוחני לפסוק, ולפיה התפילה וְיִהְיוּ כָמֹנִי היא משאלה שביום מן הימים יכירו כל העמים בה', ויהיו כמו ישראל בקריאתם בשם ה' לעובדו יחד [פלגי מים].