בשעת חורבנה ושברה המוחלט, ירושלים נושאת את עיניה לכל עבר בחיפוש אחר משען ונחמה, אך מגלה כי כל משענותיה, מבית ומחוץ, קרסו והכזיבו.
המילה לַמְאַהֲבַי אינה מתארת אוהבי אמת, אלא גורמים שהעמידו פנים ככאלה, או שדרשו מירושלים לאהוב אותם [אבן עזרא, רש"י, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי הקריאה אליהם מבטאת את החשיבות המוגזמת שישראל ייחסו להם [פלגי מים]. זהותם של מאהבים אלו והאופן שבו הֵמָּה רִמּוּנִי זוכים למגוון פירושים. במישור ההיסטורי והמדיני, מדובר בבעלות הברית והאומות השכנות שהבטיחו עזרה אך בגדו [ביאור שטיינזלץ, לחם דמעה]. דוגמה כואבת לכך היא בני ישמעאל, שיצאו לקראת הגולים הצמאים והציעו להם מזון מלוח ונודות עור מנופחים. הגולים סברו כי מדובר במים או ביין, אך כשפתחו אותם נכנסה רוח למעיהם והם מתו בייסורים [רש"י, צאינה וראינה]. קריאה היסטורית אחרת מייחסת את הבגידה לפריצים ולבריונים של ימי בית שני, שהוכנסו לעיר כבני ברית אך שרפו את אוצרות המזון והביאו לרעב [לחם דמעה].
במישור הרוחני, רואים חלק מהפרשנים במאהבים את נביאי השקר שפיתו את העם לעבודה זרה והובילו לגלות [תורה תמימה], או מלאכים שהבטיחו הגנה ניסית אך לא יכלו לעמוד מול גזירת ה' [אלשיך]. מנגד, דעה ייחודית גורסת כי מדובר דווקא בנביאי האמת, ש"רימו" את העם לטובתו כאשר ציוו עליו להפריש תרומות ומעשרות גם בגלות בבל, רק כדי שזכרון ארץ ישראל יישאר חקוק בלבם [תורה תמימה].
בעוד הצעירים נופלים קורבן לאויב בחוץ, האסון מכה גם מבית. כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ, המנהיגים המכובדים שניזונו בשגרה מתרומות הציבור, מצאו את מותם ברעב משום שאיש לא יכול היה לפרנסם בשעת המצור [ביאור שטיינזלץ]. הם כִּי בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ וְיָשִׁיבוּ אֶת נַפְשָׁם, כלומר חיפשו מזון רק כדי להחיות את עצמם ולהישאר בחיים, אך ללא הועיל [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
מותם של הזקנים והכוהנים נתפס גם כתוצאה של אטימות פנימית. ירושלים מכה על חטא ומודה כי בעוד שהאויב הרג בחוץ, היא עצמה הרגה את מנהיגיה ברעב בתוך העיר, בשל אכזריות והימנעות ממתן צדקה [פלגי מים, לחם דמעה]. במבט רוחני נוסף, הצדיקים הללו גוועו ונאספו אל עמם מוקדם כדי שלא יאלצו לחזות בסבלות העם, והם הלכו לבקש את המזון הרוחני של הסעודה העתידית בגן עדן [לחם דמעה]. מתוך חולשתם ומותם, ברור מדוע לא יכלו להדריך את העם לתשובה או להעניק לו נחמה [אלשיך].