מעבר חד ואכזרי מחיים של שפע ורוממות רוחנית למציאות של חרפה ורעב נואש, משתקף מבעד לזעקתה של ירושלים.
כׇּל־עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם. בניגוד לחורבן בית ראשון, שבו רק דלת העם רעבה ללחם ואילו לבני המלוכה היו מטמוני מזון, בחורבן בית שני הרעב הכה בכולם ללא הבחנה [תורה תמימה]. בדרך כלל, אדם השרוי בצרה ובכאב מאבד את תיאבונו, אך כאן ייסורי הרעב היו כה עוצמתיים עד שגברו על כל שאר הצרות ואילצו את העם לחפש מזון [ראשון לציון, לחם דמעה]. הטרגדיה מועצמת לנוכח ההחמצה הרוחנית: אילו היו ישראל זוכים, היו קוראים בתורה ואוכלים לשובע, אך משלא זכו, הם נאנחים ומשוטטים בחיפוש אחר לחם [תורה תמימה].
בייאושם, נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל. הפרשנים נחלקו לגבי זהותם של אותם "מחמדים". הגישה הפשוטה היא שמדובר באוצרות, כסף וזהב, שאותם מסרו בתמורה למעט מזון [שטיינזלץ, צאינה וראינה, לחם דמעה]. פירוש מצמרר יותר, הנשען על כתיב המילה המלא באות וי"ו, מציע כי מדובר בילדיהם החמודים שאותם נאלצו לאכול מרוב רעב [לחם דמעה]. גישה שלישית רואה ב"מחמדיהם" את ספרי התורה. בזמן החורבן, עמון ומואב ניצלו את ההזדמנות כדי לבזוז ולהשמיד את ספרי התורה, במטרה לעקור את הפסוק האוסר עליהם לבוא בקהל ה'. ישראל, שהיו מותשים וטרודים בהישרדות, לא מסרו את נפשם כדי להגן על קדושת הספרים והפקירו אותם בידי האויב [לחם דמעה, אלשיך]. כל זאת עשו אך ורק לְהָשִׁיב נָפֶשׁ – לא כדי לשבוע, אלא כדי להשיג כמות מזערית שתשאיר אותם בחיים ותמנע את יציאת נשמתם [תורה תמימה, לחם דמעה].
חלקה השני של זעקת ירושלים מופנה כלפי מעלה: רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה. סביב משמעות המילה זוֹלֵלָה קיימת מחלוקת פרשנית ענפה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אינה קשורה לאכילה, אלא נגזרת מלשון זלזול, ביזיון ומיאוס. ירושלים מבקשת מה' שיראה את שפלותה העמוקה בעיני הגויים, ומזכירה לו כי החרפה שלה היא כביכול החרפה שלו, שכן שמו קשור בשמה [פלגי מים]. עומק הביזיון מומחש במדרש המספר על שתי זונות שהסתכסכו, והעלבון החמור והבלתי נסלח ביותר שהטיחה האחת בשנייה היה "מראה פנייך כפני יהודייה" [תורה תמימה, לחם דמעה].
מנגד, יש המפרשים את המילה זוֹלֵלָה כפשוטה – מלשון זוללת וסובאת [אבן עזרא]. לפי כיוון זה, ירושלים עושה חשבון נפש ומודה שהרעב הנוכחי הוא עונש על כך שבעבר, בימי שלוותה, חיה חיי מותרות, זללנות ורדיפה אחר תענוגות חומריים תוך הזנחת הרוח [לחם דמעה, שטיינזלץ]. דווקא בגלל שהייתה רגילה לחיי שפע וזללנות בעבר, ייסורי הרעב הנוכחיים קשים לה כפליים, ועל כך היא מבקשת רחמים [ראשון לציון, אלשיך, לחם דמעה]. בנוסף, יש המסבירים כי מאחר שאינם מוצאים לחם אמיתי שמשביע את הלב, הם נאלצים לאכול כל הזמן פירות ודברים אחרים, וכך הם נראים כזוללים שאינם באים על סיפוקם לעולם [לחם דמעה].
גישה נוספת וייחודית קושרת את הפסוק לדין "בן סורר ומורה" (נער זולל וסובא הנידון למוות על שם סופו, כדי שלא ידרדר לפשעים חמורים יותר). לפי פירוש אחד, ירושלים מבינה שה' הביא עליה את החורבן בטרם עת ודן אותה כזולל וסובא, כדי לעצור אותה לפני שתשקע לחלוטין בידי היצר הרע [אלון בכות]. מנגד, יש הטוענים כי כנסת ישראל מתלוננת על חוסר הצדק שבעונש: הרי כדי להרשיע בן סורר ומורה נדרשים תנאים מחמירים של גניבה ואכילת בשר ויין, ואילו הם בסך הכל מבקשים מעט לחם כדי להשיב את נפשם, מבלי לגנוב – ואם כן, מדוע הם נענשים בחומרה כאילו היו במעמד של זוֹלֵלָה? [לחם דמעה].