איכה, פרק א׳, פסוק י״א

יצא לכם פעם להרגיש רעב חזק שממש מציק בבטן? תארו לעצמכם את המצב הקשה של תושבי ירושלים בזמן החורבן. הרעב שלהם היה כל כך כבד, עד שהוא גבר על כל שאר הכאבים וגרם להם לחשוב רק על דבר אחד. כׇּל־עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם, כולם חיפשו נואשות משהו לאכול. מרוב ייאוש, הם נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל. כלומר, הם לקחו את האוצרות, הכסף והזהב שהיו אהובים ויקרים להם, ומסרו אותם רק כדי לקבל בתמורה מעט מזון. הם לא עשו את זה כדי לאכול ארוחה גדולה ולשבוע, אלא רק לְהָשִׁיב נָפֶשׁ, כדי להכניס משהו קטן לפה שפשוט ישאיר אותם בחיים. מתוך הצער העמוק הזה, ירושלים זועקת ומתפללת רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה. המילה זוֹלֵלָה כאן לא מתארת אדם שאוכל הרבה, אלא מגיעה מהמילה זלזול. ירושלים מבקשת מה' שיראה לאיזה מצב עצוב היא הגיעה, כמה היא הפכה להיות בזויה, מושפלת וחסרת חשיבות בעיני שאר העמים.